לבנון: בחירות בצל חיזבאללה ואיראן

מחר יבחר הפרלמנט הלבנוני נשיא, ואם לא תהיינה הפתעות בלתי צפויות, שהן אחרי הכל לחם חוקה של הפוליטיקה בלבנון, יזכה הגנרל המרוני, מישל עאון, בתפקיד. בהנחה שהגנרל יעמוד בהבטחותיו לפני הבחירות, הוא עתיד למנות את יריבו המר והמושבע, מנהיגם של הסונים בלבנון, סעד א־דין אל־חרירי, כראש ממשלה.

בכך תסתיימנה שנתיים שבמהלכן לא היה ללבנון נשיא, וקרוב לשנה שבמהלכה כיהנה ממשלת מעבר שלא זכתה באמון הפרלמנט. יש להניח כי כעת יוכלו הפוליטיקאים הלבנונים לקיים בחירות לפרלמנט לאחר שאלו נדחו שוב ושוב בשלוש השנים האחרונות.

למהלך נתן את ברכתו, ובעצם איפשר אותו מלכתחילה, בעל בריתו (ושמא פטרונו) של עאון, מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה. נראה כי נסראללה הוא שעתיד לצאת המנצח הגדול מן הבחירות לנשיאות, גם אם הוא ובני עדתו השיעים ייאלצו להמתין עוד שנים רבות עד שמשרות הנשיא או ראש הממשלה, השמורות כיום למרונים ולסונים, תיפתחנה בפניהם.

האמת היא כי בחירת הנשיא ואפילו מינוי ראש הממשלה הם חסרי כל חשיבות. המערכת הלבנונית תיפקדה בשנים האחרונות באופן סביר בלא נשיא, ממשלה ופרלמנט נבחרים, ואיש לא חש בחסרונם. מה שחשוב הוא העובדה כי חרירי, מנהיגם של הסונים בלבנון ובעל בריתם של הסעודים, כפף את ראשו וקיבל את תכתיביו של נסראללה. זהו, אגב, אותו נסראללה שהורה לרצוח את אביו של חרירי, ראש ממשלת לבנון, רפיק אל־חרירי, בפברואר 2005. הדגל הלבן שהניפו חרירי והסעודים מאפשר לנסראללה ולאיראנים לפסוע צעד אחד נוסף בדרך להכפפת לבנון לתכתיביהם.

אחרי הכל, הגנרל המרוני מישל עאון הוא משרתם של כל האדונים, וכרגיל בלבנון דואג בעיקר לאינטרסים שלו עצמו. בעברו שיתף פעולה עם ישראל, ובשעה שצה"ל שעט לעבר ביירות בקיץ 1982, קידם את פניו של שר הביטחון באותה העת, אריאל שרון, במפקדתו. לאחר שהסורים השלימו את השתלטותם על לבנון בשלהי 1990 נמלט לגלות ממושכת בפאריס, שם הסביר לכל מי שהטריח עצמו אליו, שאין לישראל ולמערב ידיד טוב ממנו בלבנון.

אחרי רצח רפיק אל־חרירי ונסיגת הכוחות הסוריים מן המדינה, שב אליה עאון כמנצח והפך למנהיג הפופולרי ביותר בקרב המרונים של לבנון. אבל את עוצמתו הפוליטית ניצל דווקא כדי לכונן ברית אסטרטגית מרחיקת לכת עם נסראללה. משמעותה של ברית זו היא כי בניגוד לעבר, עת הטילו המרונים את יהבם על צרפת או על ארה"ב ומאוחר יותר אף על ישראל, הרי עתה עאון והמרונים כורכים את גורלם בגורלם של נסראללה ואיראן.

כפי שהסביר פעם עאון, איראן והשיעים הם הכוח העולה באזור, ולכן חשוב לחבור אליהם. בתיווכו של נסראללה אף התפייס עאון עם בשאר אל־אסד בעת שהלה שלט ביד רמה בסוריה.

לאורך העשור האחרון הוביל חרירי את המאבק הסוני בלבנון בניסיונות ההשתלטות של איראן ושל חיזבאללה על המדינה. עתה הוא סבור כי הגיע הזמן לקפל את הדגלים. בעיראק ובסוריה שוב נוטה המטוטלת לטובתם של האיראנים, ואלו נהנים גם מגיבוים של הרוסים. את ארה"ב ראוי שלא להזכיר - היא הרי ויתרה מרצונה על מעמדה באזור וחדלה מלמלא בו תפקיד משמעותי של ממש.

מפתיע שחרירי שכח שבלבנון מכהן הנשיא תקופת כהונה מלאה של שש שנים, וכמו בארה"ב, קשה ואף בלתי אפשרי להדיחו. ראש ממשלה בלבנון, לעומת זאת, תלוי, כמו עמיתו בישראל, בקיומו של רוב בפרלמנט שיתמוך בו - ואותו אפשר להדיח במאמץ לא גדול.

האם רוצה חרירי להפוך זנב לשועלים האיראניים ולנסראללה? אם כך הדבר, הוא יגלה שהתפקיד תפוס בידי עאון. חרירי יוכל לשמש, לעומת זאת, מנה ראשונה בתפריט חגיגת הניצחון של נסראללה ועאון.