ניצחון התרבות על השנאה

הצגת תיאטרון "הבימה" בקריית ארבע, היא בשורה משמחת. וזה עצוב. עצוב, שהמובן מאליו הוא בשורה משמחת. עצוב שההתייחסות להופעת תיאטרון בקריית ארבע שונה מההתייחסות להופעה בראשון לציון, למשל. לא, איני מתעלם מן המחלוקת הציבורית על עצם ההתיישבות בקריית ארבע. זו מחלוקת לגיטימית וכל העמדות בה לגיטימיות. אלא שאין ואסור שיהיה קשר בין המחלוקת הזאת, לבין הופעת התיאטרון ביישוב ישראלי, בפני אזרחים ישראליים. לא כל שכן, כשמדובר בתיאטרון הלאומי.

מה עמדתו של כל שחקן, במאי ומנהל בתיאטרון "הבימה", על אודות ישיבתנו ביו"ש וקיומה של קריית ארבע? זו שאלה חשובה. היא חשובה כיוון שאותם שחקנים ומנהלים הם אזרחי ישראל, ועמדתו של כל אזרח בדמוקרטיה היא עמדה חשובה. אולם היא אינה רלוונטית כהוא זה לשאלת קיום ההצגה בקריית ארבע. עתידה של קריית ארבע תוכרע בהכרעה דמוקרטית, כאשר יקבעו גבולות הקבע של מדינת ישראל, בהסדר שלום או בלעדיו. אבל קריית ארבע היא יישוב קיים, ומובן מאליו שחרם על יישוב, בוודאי חרם של אמנים, הוא רעיון בלתי נסבל. ובעיקר – זהו רעיון אנטי תרבותי ואנטי אמנותי.

האינסטינקט של אמן הוא להתבטא, להפיץ את מעשה האמנות שלו, להשפיע באמצעותו, להגיע עמו לכל אדם ולקיים עמו דיאלוג. האמנות, גם האמנות הפוליטית, היא מעל הפוליטיקה, אין לה גבולות, היא חוצה עמים וחברות, ובוודאי שהיא חוצה מחנות וסיעות בתוך אותה חברה. האמנות היא אמצעי לדיאלוג ולגשר בין שונים, בין יריבים ואפילו בין אויבים. אמנים נוהגים להופיע בהתנדבות בבתי כלא, שכן הם רואים גם בעבריינים ובפושעים בני אדם, הראויים בתור שכאלה להיחשף לתרבות ולאמנות. זוהי גישה הומניסטית, שעליה מבוססות תרבות ואמנות.

האינסטינקט של כל אמן אמיתי, הוא הרצון והשאיפה להופיע בפני כל קהל. מובן מאליו, שכל אמן, תהיינה עמדותיו הפוליטיות אשר תהיינה, ירצה להופיע בקריית ארבע, כמו בכל מקום אחר. איך זה קורה, שאמנים פועלים נגד טבעם האמנותי, נגד יצר האמנות הפועם בהם, ומטיפים לחרם? איך קורה שאמנים מוכנים להפוך כלי שרת מגויס לפוליטיקה קיצונית, עד כדי כך שיהיו שותפים לרעיון אנטי תרבותי של חרם על קהל?

כנראה שעשרות שנות דה-הומניזציה כלפי המתנחלים עשו את שלהם. עשרות שנים שבהם המתנחלים אינם מוצגים כבני אדם אלא כמפלצות, גורמים לאמנים לא להתייחס אליהם כאל בני אדם, ולכן לא לרצות להופיע בפניהם. אותם אמנים הם קורבנות השנאה התהומית אותם הם עצמם הפיצו במשך שנים; שנאה שעיוורה את עיניהם, אטמה את אוזניהם, סירסה את מהותם התרבותית וניוונה את יצרם האמנותי. תרבות ושנאה הם תרתי דסתרי. הופעת "הבימה" בקריית ארבע היא ניצחון התרבות והאמנות על השנאה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו