מניית העם בקו החזית

המהלומות שחוטפת מניית טבע מהמשקיעים הן לפי שעה חלק מאווירה רחבה יותר המופנית כלפי ענף התרופות בכלל.

בוול־סטריט למודים מתקפות מרוכזות של פוליטיקאים נגד ענף הפיננסים והבנקים בפרט, כך שככל שהחלו לצאת סיפורים על מחירי תרופות מנופחים שלוו במתקפות של פוליטיקאים, כך המשקיעים החליטו לעשות אחורה פנה - וזה משפיע גם על טבע.

כשמצרפים לכך חדשות לא משמחות כגון עיכוב בפיתוח תרופה, תחרות גוברת לתרופת הדגל ההיסטורית - הקופקסון, ונושאים נוספים, מקבלים מניה שנמצאת בנסיגה.

העניין שמבהיל את המשקיעים בוול־סטריט הוא שהמתקפה האחרונה של הילארי קלינטון על תרופות שמחירן הועלה לא לוותה בתמונת עולם שונה בהרבה מצידו של דונלד טראמפ. שני הצדדים אולי מתכתשים על הנחיצות והאפקטיביות של תוכנית אובמה־קר, תוכנית הבריאות של הנשיא הפורש, אבל בעניין מחירי התרופות הם גילו הבנה מסוימת.

זו גם ההשקעה שלנו

מה זה אומר מבחינתנו? כל ישראלי מושקע בדרך כזו או אחרת במניית טבע, בין שזה דרך התיק הפנסיוני שלו, חסכונות הגמל וכיוב'. קשה שלא להיות מושקע בחברה הזו. למען האמת, הסיבות לדאגה לא צריכות להוביל להיסטריה. מספר המספידים של טבע בעשורים האחרונים היה רב, והחברה ידעה ליישם אסטרטגיית רכישות שהפכה אותה בשורה התחתונה לסיפור הצלחה חריג בנוף הישראלי. מי שחושב שזה עדיין הדנ"א של טבע יכול לשתות כוס מים, רצוי עם אקמול - ולהירגע.

בשורה התחתונה, אם הפוליטיקאים האמריקנים רוצים להוריד את מחירי התרופות, הם דווקא יצטרכו לחבק את טבע, משום שהעסק של טבע הוא לייצר תרופות גנריות, כלומר להעתיק תרופות שפקע להן הפטנט, וזהו סוד גדולתה.

ועדיין, יש להניח, מה שהיה - לא בטוח שהוא מה שיהיה. "אם כל מה שהיה במשחק זה העבר, האנשים העשירים ביותר היו הספרנים", אמר פעם וורן באפט.