כולם עושים פרובוקציה

קריאת קטע משירו של מחמוד דרוויש, המייחל להרג יהודים, בטקס האוסקר הישראלי – גם אם לא את השורות הנוראות – היא פרובוקציה ידועה מראש.

אמנים בעלי רצון טוב היו נענים להפצרות להימנע מכך. אך הפרובוקציה, כל עוד היא מחלוקת מילולית חריפה בלבד, מותרת גם מותרת במדינה דמוקרטית.

השרה מירי רגב שנכחה בטקס יכלה לנשוך את שפתה ולהבליג, ולאחר מכן לשאת את דברה ולהתייחס גם לדרוויש, או לעזוב את המקום. תרומתה לפרובוקציה הייתה תצלום נטישתה הזמנית את הטקס, שהוסיפה לה פופולאריות במרכז הליכוד. גם רגב בחרה בצעד בלתי מומלץ אך מותר. למדתי פעם מפי שולמית אלוני כי מלחמת התרבות כוללת את הזכות לקום בעיצומה של הצגת תיאטרון ולזעוק: "בוז", ואז לצאת או לשקוט.

הצד המדאיג בהתנהלותה של רגב אינו הטקס אלא כוונתה המפורשת להתערב בתכני התרבות הישראלית באמצעות השליטה בתקציביה. לכך היא קוראת, כלשונה, "משילות". בפועל אלה סימנים מבשרי רע.

אין משהו שעלול לגרום נזק לתרבות הישראלית, ולשמה הטוב בארץ ובחו"ל, יותר מאשר התערבות של שרה נטולת עידון וזהירות בקולנוע בתיאטרון ובספרות.

בנימין נתניהו מינה את האדם הלא-נכון לשמש כשרת התרבות. אם תימשך כהונתה ימים רבים כי אז מי שסיפרה בגאווה שלא קראה מיצירות הסופר הרוסי אנטון צ'כוב תגרום להתעניינות נפוצה ופופולרית במילה רוסית אחרת – סמיזדאט. נתן שרנסקי מכירה היטב. זו ספרות מחתרתית של מי שהמשטר לא הניח לו להתבטא בחופשיות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו