טרור יחידים - האתגר שלא נגמר

ושוב, יחד עם החצב, רוחות הסתיו וחגי תשרי הממשמשים ובאים, גוברת ההסתה במסגדים ובערוצי הממסד הפלשתיני, ומתחדשים הפיגועים, ושוב כוחותינו בצה"ל ובמג"ב ובמשטרה נדרשים להיות ערוכים ודרוכים. ההיערכות הזו, שאף פעם לא די לה, הצליחה בימים האחרונים (ייאמר במלוא הזהירות), לעצור את המפגעים של שלהי תשע"ו מלבצע את זממם ולהרוג בנו.

בשנת תשע"ו (שתחילתה למניינם במחצית ספטמבר 2015) החל מערב ראש השנה, המועד שבו נרצח אלכסנדר לבלוביץ' הי"ד - נחשפנו לטרור מסוג חדש, שזכה לכמה וכמה כינויים: אינתיפאדת היחידים/ הבודדים/ הסכינים/ הקטינים. מאות הפיגועים, רבים מהם מידי נערים ונערות בשנות העשרה המוקדמות, חמושים בסכיני מטבח ובמספריים, הפכו להיות האיום המוחשי והמיידי על חיי כל אחת ואחד מאיתנו והציבו אתגר לא פשוט בפני המערכת הביטחונית, הנחשבת לחזקה ביותר במזרח התיכון.

כי אם לאורך המאבק שלנו מול הפלשתינים אנחנו מוצגים ונתפסים בעיני העולם כגוליית, הרי לנוכח גילם הצעיר של המפגעים, גם אנחנו בעצמנו מרגישים גוליית. וזה חותך אותנו מבפנים. האם הקם להרגך השכם להורגו? גם אם "הקם" אינו אלא ילדה עם מספריים מאחורי מתרס? וגם אם לאוחז בסכין לא מלאו עדיין 13? ומול אלה להעמיד את "כוחותינו"?

לא נדרש זמן ממושך כדי ללמוד את טיבם של השחקנים החדשים במשחק הדמים. מניתוח שערך שב"ס למפגעים שנעצרו ושאינם משתייכים לארגון טרור ידוע, מתברר כי הרקע האידיאולוגי של רובם המכריע הוא קלוש, וכך גם הידע ההיסטורי. החלטתם לבצע פיגוע התקבלה במהירות, ללא מחשבה מעמיקה או הכנות מיוחדות. פסיכולוגים ופרשנים מדברים על טרור כפורקן ללחצים אישיים ומצוקות פרטיות. כך נחשפנו השבוע לידיעה על צעירה שהרתה מחוץ לנישואים וראתה בביצוע פיגוע את האור בקצה מנהרה חשוכה. מוצא שיעניק למשפחתה כבוד, במקום שבו עלולה היתה להידון למוות בידי בני משפחתה בעוון פגיעה בכבודם.

נערות צעירות סיפרו קבל עם ותקשורת עולמית כי היו רוצות להיות בעצמן שאהידות כדי לזכות להיות, ולו כאחת מני 70, לצידו של מפגע יפה מראה. נערים דיברו על הרצון לנקום את מותו של קרוב משפחה, וחלקם דיברו בערגה על ההרואיקה אשר לה זוכה כל מפגע. הו, ההרואיקה! זו עוברת כאש בשדה קוצים בין דפי הפייסבוק וציוצי הטוויטר והאינסטוש.

ומול אלה אנחנו צריכים להישאר מאוחדים סביב הנחישות והצדק שלנו. וזה לא מובן מאליו. אלאור אזריה הוא עדות לכך. הצורך שלנו לתפוס את עצמנו כמו דוד עם אבן הקלע, וחס וחלילה להיות גוליית, גם מול מי שבא בכוונה ואף עשה מעשה כדי להרוג בנו, ולהשיב מלחמה מדודה וערכית למי שהתרבות שלו מעניקה לו תהילה בתמורה לרצח אם המסוככת על ילדיה, לרצח ילדה הנמה את שנתה במיטתה.

נראה שזה האתגר הגדול ביותר של כוחותינו, אבל זה האתגר. לא לחדול, גם לא לרגע אחד. להיות כל הזמן ערוכים ודרוכים ונכונים למנוע, גם אם בן תשחורת שם, בלב העיר או בשער שכם או בתחנת האוטובוס, אורב. מבקש נפשנו.

תכלה שנה וקללותיה.