לדעת להתגונן, להיערך להתקיף

לקראת תרגיל העורף הלאומי השבוע פורסמו בעיתונים קווים לדמותה של המלחמה הבאה, שאת פניה מבקש התרגיל לקדם. מתברר כי בצה"ל מעריכים שתהיה זו מלחמת טילים שתהווה מעין שידור חוזר של מלחמת לבנון השנייה ושל מבצעי עמוד ענן וצוק איתן.

ארסנל הטילים של חיזבאללה ושל חמאס ועימם גם סוריה ואיראן עומד על כ־230 אלף טילים, מקצתם (כדי חמישה אחוזים) ארוכי טווח וחלקם אף בעלי עוצמה רבה ויכולת דיוק. צה"ל מצפה כי כ־1,000 עד 1,500 טילים ישוגרו לעבר ישראל מדי יום, ואלו יגרמו לאלפי פגיעות באזורים מיושבים ולמאות נפגעים מקרב האוכלוסייה האזרחית בישראל. ולקינוח, מסיפור התרגיל עולה כי צה"ל נערך לאפשרות שאנשי חיזבאללה ואולי גם חמאס ינסו לתקוף יישובים או עמדות צבאיות לאורך קו הגבול.

מכל זה עולה כמובן כי ישראל לא מצאה עדיין פתרון שורש לאתגר הביטחוני שבפניו היא ניצבת זה שני עשורים - איום הטילים שבידי חיזבאללה וחמאס. ישראל אמנם הצליחה לקנות לעצמה שקט ממושך לאורך גבולה הצפוני ואף זה הדרומי, אבל מחירו של שקט זה - ובעצם משמעותה של ההרתעה ההדדית השוררת בין ישראל לחיזבאללה ולחמאס - היה התעצמות משמעותית, כדי הכפלה ושילוש, של איכות וכמות הטילים שבידי ארגונים אלו. כל זאת תחת עיניה הפקוחות למחצה של ישראל אשר העדיפה כאמור לדחוק את הקץ ולשמר בכל מחיר את הרגיעה והשקט עד בוא זעם.

סיפור המעשה של התרגיל מעלה כמובן את השאלה עד כמה מלחמת גוג ומגוג שכזו היא ריאלית. אחרי הכל, לאף אחד באזור, לא לנסראללה ולא למנהיגי חמאס, אין אינטרס להבעיר את הגבול ולהיגרר למלחמה כוללת נגד ישראל. אחרי הכל, מה שאינו מתורגל בתרגיל הוא עוצמת התגובה הישראלית במקרה שנותקף. עוצמת הפגיעה בתושביה השיעים של דרום לבנון עלולה להיות כואבת הרבה יותר מזו שחוו השיעים במלחמת לבנון השנייה או שחוו תושבי רצועת עזה בסבבי העימות הקודמים עם ישראל.

אבל המזרח התיכון מורגל במלחמות שפרצו למרות שאיש לא רצה בהן. מספיקה תקלה או טעות בשיקול הדעת כדי להביא להידרדרות שסופה אובדן שליטה. ואכן, שיגור טילים סוריים לעבר מטוסים ישראליים בשבוע שעבר מלמד על ביטחון עצמי גובר מצידו השני של הגבול, ואפשר שגם נסראללה ולא רק אסד חש בטוח יותר, עתה משרוסיה שבה לאזור, ללחום לצידם בסוריה ולהעניק להם גיבוי ותמיכה.

אזכורה של רוסיה הוא מן העניין, שכן בכל הידרדרות עתידית אלי מלחמה עתידה רוסיה למלא תפקיד חשוב ויש לקוות שגם חיובי ומייצב. בשנת 1967 היתה זו בריה"מ שדירדרה את האזור למלחמה, אבל מאז, ובוודאי בשנים האחרונות, היה נראה כי רוסיה, ועימה ארה"ב, איבדו כל יכולת השפעה על הנעשה באזור. עתה שבה רוסיה למלא באזור תפקיד מוביל.

למוסקבה יש מערכת יחסים טובה הן עם ישראל והן עם סוריה, עם איראן ובעקיפין גם עם חיזבאללה. מכיון שלרוסיה אין כל עניין בעימות העלול לפגוע באינטרסים שלה באזור ובמי שהיא תופסת כבעלות ברית (ובכלל זה גם ישראל), הרי היא יכולה לפעול למניעת הידרדרות ולאלץ את הצדדים לעצור רגע לפני התהום. משמעות הדבר היא כמובן הגבלת חופש הפעולה של ישראל אם מעשיה לא יתאמו את רצונה של מוסקבה.

• • •

אבל בשורה התחתונה, גדולתה של ישראל לא תהיה בהגנת העורף וביכולת ספיגה ועמידה של האוכלוסייה האזרחית, שכן בהגנה לא מנצחים מלחמה. על ישראל להיערך כך שבכל עימות עתידי תונחת על האויב מהלומה שממנה יתקשה להתאושש ושתאפשר לישראל להכתיב תנאי סיום שימנעו, בניגוד למה שקרה בעימותים קודמים, התאוששות מהירה של האויב המתחילה את הספירה לאחור לקראת העימות הבא.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו