כשחלוקת הארץ עמדה על הפרק, הבריטים התעקשו על קו פרו־פלשתיני • התנגדותו הנחרצת של נשיא ארה"ב דאז, הארי טרומן, שחשב בעיקר על קולות היהודים, שינתה את חוקי המשחק • 70 שנה לוועידת לונדון
בתאריך 9 בספטמבר 1946 נפתחה ועידת לונדון, שבה ביקשו הבריטים להציג בפני היהודים, הפלשתינים ומדינות חשובות בעולם את הצעתם לטיפול בעימות המתמשך בארץ ישראל־פלשתינה. מי נעדרו? היהודים, שסירבו להשתתף משום שחלק מראשי הסוכנות היהודית היו עצורים בכלא לטרון (מאז "השבת השחורה"); והפלשתינים, שלא הסכימו להגיע כי הבריטים סירבו להזמין את המופתי, חאג' אמין אל־חוסייני, בשל שיתוף הפעולה בינו לבין הנאצים. לעומת זאת, נציגי מדינות ערב כן הגיעו ללונדון, למרות שלא הוזמנו.
ועידה זו הזכירה מאוד את כינוס שרי החוץ שנערך בפאריס בתחילת יוני השנה, שהתקיים גם הוא ללא משלחת ישראלית או פלשתינית, ובדומה למה שהתרחש בלונדון לפני 70 שנה בדיוק, לא התקבלה בו שום החלטה, מעבר לחידושם של הדיונים במועד מאוחר יותר. עם זאת, במבט לאחור, ועידת לונדון היתה חשובה מאוד, משום שהמושב השני שלה, בינואר 1947, הביא להעברת ההכרעה לעצרת האו"ם, שהחליטה בנובמבר אותה שנה על החלוקה ההיסטורית בארץ ישראל - בין מדינה יהודית ומדינה ערבית.
מלחמת העולם השנייה ושואת היהודים שהתרחשה במהלכה שינו לחלוטין את פני הסכסוך המזרח־תיכוני, כמו גם את פתרונותיו האפשריים, זאת בהשוואה למצב בעת דיוניה של ועדת פיל (שהציעה לראשונה את פתרון החלוקה באופן רשמי ב־1937).
בריטניה, תחת שלטון הלייבור, קיבלה לידיה מדינה שנפגעה קשות במלחמה, במצב כלכלי קשה, שהפך אותה תלויה בסיוע כספי אמריקני. היה ברור לבריטים שעליהם להיפרד ממושבותיה של הממלכה, כשההחלטה הדרמטית ביותר היתה הפרידה מהודו. לאחר החלטה זו הפך המזרח התיכון, שחשיבותו היתה מיקומו על הדרך להודו, לבעל חשיבות משנית מבחינת בריטניה. המטרה העיקרית היתה לצאת ממנו, תוך הבטחת יחסיה הטובים עם מדינות ערב (בגלל חשיבות הנפט). בשל כך, עמדת הממלכה, שאותה הוביל שר החוץ ארנסט בווין, היתה התנגדות להקמת מדינה יהודית, תוך רצון להמשיך במנדט עוד שנים מועטות - עד שתמונת האזור תתבהר.
עוד ועדה עקרה
ארה"ב, באותם ימים, עמדה לפני בחירות. הנשיא הדמוקרט הארי טרומן לא אהב את התנהגות הבריטים. בעימות במזרח התיכון נטה לצד היהודי, משום שהבין את הצורך בריבונות יהודית, בעיקר אחרי השואה, וגם כי היה חשוב מאוד בעיניו להבטיח את הקול היהודי. טרומן עמד על קליטה מיידית, ללא תנאים, של 100 אלף פליטים יהודים בארץ ישראל ותמך בחלוקת הארץ לשתי מדינות, אך נתקל בהתנגדות של מחלקת המדינה, שהיתה קרובה יותר לעמדתו של בווין.
גם הנהגת הסוכנות היהודית (חיים ויצמן, דוד בן־גוריון ונחום גולדמן) היתה משוכנעת כי חלוקת הארץ הכרחית כדי להבטיח ריבונות יהודית, מוקדם ככל האפשר. הסיכוי ליצירת רוב יהודי בטווח הנראה לעין, לאחר השמדת 6 מיליון יהודים, נראה דמיוני, והיה צורך ליישב בארץ את פליטי השואה. מי שהתנגדו נחרצות לרעיון הם הימין הרוויזיוניסטי בהנהגת מנחם בגין והשמאל האקטיביסטי בהנהגת יצחק טבנקין ("אחדות העבודה"), שהעדיפו להמתין לרוב יהודי בכל הארץ.
הערבים, שחששו כי יישאו בתוצאות השואה, הביעו התנגדות תקיפה לרעיון העלייה היהודית וגם חלוקת הארץ, אשר תאפשר למיעוט יהודי אחיזה בארץ ישראל־פלשתינה. עמדתם היתה חסרת פשרות, והם ראו ב"חוק הקרקעות" מ־1940, שאסר על יהודים לרכוש קרקעות בארץ, כביטול הצהרת בלפור.
בינתיים ניסו הבריטים להגיע להסכמות עם האמריקנים באשר לעתיד ארץ ישראל. ועדה אנגלו־אמריקנית הוקמה והגישה את המלצותיה בסוף אפריל 1946, כשהמרכזית בהן היא להעביר את הארץ לחסות האו"ם. עד שזה קרה, הומלץ להמשיך את קיום המנדט הבריטי. עוד הוחלט כי 100 אלף עקורים יהודים מאירופה ייקלטו בארץ ישראל ללא תנאי, שתוסר מגבלת רכישת הקרקעות מיהודים ושהמחתרות יפורקו מנשקן.
את משרד החוץ הבריטי הוועדה לא שיכנעה והוא התנער מהמלצותיה. כן הוסכם עם מחלקת המדינה האמריקנית על הקמת ועדת מוריסון־גריידי, בכוונה להגיע להסכמה משותפת אחרת בין שתי המעצמות. הפעם דובר על חלוקת הארץ לאוטונומיות, יהודית וערבית, בחסות בריטית. ליהודים הוצעו רק 17 אחוזים מארץ ישראל המערבית, ללא אופק ריבוני.
עם פרסום התוכנית, ביולי 1946, כמעט כולם רתחו. הערבים דחו אותה, כי חששו שאוטונומיה יהודית תהפוך לבסוף למדינה, וכמובן רצו למנוע כניסת עולים יהודים. הסוכנות היהודית ראתה בתוכנית הזו ויתור על רעיון הריבונות והביעה חשש כי היתרי העלייה יהיו תלויים באחרים. גם טרומן דחה מכל וכל את הצעת מוריסון־גריידי וחזר על דרישותיו המוקדמות.
כניעתו של בווין
הקונגרס הציוני, שהתכנס לאחר המושב הראשון של ועידת לונדון, היה סוער. ויצמן דרש להשתתף במושב השני ללא תנאים ואיים כי אם תתקבל החלטה אחרת - לא יתמודד על כהונה נוספת כנשיא התנועה הציונית. אך תנאים הוצבו: הסכמה להשתתפות בוועידה רק אם תשתנה מדיניות בריטניה באשר לעלייה לארץ. ויצמן עמד בדבריו (הוחלף על ידי בן־גוריון), ולמרות שהבריטים לא הסכימו לתנאי של התנועה הציונית, הוחלט להשתתף בוועידה.
לקראת המושב השני הבריטים החליטו על הנחות לשני הצדדים: מנהיגי היישוב שוחררו מכלא לטרון, זאת לנוכח התנערות הסוכנות היהודית משימוש בטרור, ואילו נציגי הוועד הערבי העליון הורשו להשתתף בוועידה, בתנאי שלא יהיה זה המופתי, ואת מקומו תפס ג'מאל חוסייני הקיצוני והסרבן.
בינתיים, שר החוץ הבריטי בווין הבין שאי אפשר להגיע להסכמה אפילו על נוסח שיהיה עוד יותר פרו־פלשתיני מזה של מוריסון־גריידי. לכן הוא העביר החלטה בקבינט שבריטניה תעביר את ההכרעה באשר לעתיד ארץ ישראל לידי האו"ם, ושעד אז תמשיך את שלטון המנדט.
בווין, כך נראה, חשב שגם האו"ם לא יצליח להגיע להכרעה בנושא, ושהמנדט יישאר בידיים הבריטיות, אבל בניגוד לרצונו, החלטתו היתה התרומה הגדולה ביותר להקמת מדינת ישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו