החרדים נתקעו באמצע הפסים

הדוברים של הח"כים החרדים עבדו קשה בסוף השבוע. לא, הם לא היו צריכים להסביר כמה כואב להם על חילול שבת או מהי ההגדרה של פיקוח נפש. הם פשוט הדפו את עשרות הטלפונים של העיתונאים והמפיקות שביקשו מהח"כים להגיב ולעלות לשידור. הוחלט לשמור על דממה תקשורתית. "זו בכלל לא המלחמה שלנו", הסבירו.

הרבה סיסמאות מופרחות לאוויר על מלחמת דת וכניעה לחרדים - אלא שבשביל מלחמה צריכים שני צדדים, וכרגע מלחמה היא הדבר האחרון שהחרדים רוצים. השבת מעניינת אותם וחשובה להם. היא גם לא כלי במשא ומתן פוליטי בניסיון להשיג הטבות במקומות אחרים. החרדים רואים בשבת בסיס למדינה יהודית ודמוקרטית.

בגלל זה הם זעמו בשבוע שעבר כששמעו שעבודות רכבת הוגדרו כ"פיקוח נפש", אף שלכולם ברור שאם זו לא עבודת חילוץ של אדם שנתקע על הפסים ורכבת עומדת לדרוס אותו, זה לא המקרה. גם הרבנים הראשיים נגררו למהומה, ושלשום נאלצו לפרסם פסיקה פומבית ברורה מאליה שהעבודות אינן פיקוח נפש.

הטענה לפיקוח נפש התנפצה בשבוע שעבר אל מול רחפן שתיעד את הבנייה לצורכי יחסי ציבור. בשבוע האחרון לא נשמע קול של רב אחד ליברלי, ממלכתי ומקל ביותר שיטען שעבודות הרכבת הן פיקוח נפש.

בשבוע שעבר ספגו הח"כים החרדים מהלומה. עיתונאים חרדים עקצו אותם, רבנים ביקשו הסברים. הם ניסו למצוא את דרך הביניים, הקימו קול זעקה, נרגעו והרגיעו בעזרת הקמת ועדה שלה יהיו שותפים. המלחמה לא טובה לחרדים: ש"ס בורחת ממנה כי אינה רוצה לפגוע בציבור הבוחרים המסורתי ובשל החיבוק החם שהיהדות החרדית־ספרדית שולחת לחיילים; יהדות התורה מציבה את עצמה בעזרתם של ליצמן וגפני כמפלגה לא סקטוריאלית ואין לה שום עניין לחזור לשם.

החרדים מרגישים שנקלעו לתאונת רכבות. אחת יצאה מלשכת שר התחבורה, האחרת מלשכתו של ראש הממשלה. שתי הרכבות מלאות כעס על עניינים פנים־מפלגתיים, והחרדים? הם בכלל נתקעו באמצע הפסים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו