חשבון נפש של גנבים

איך יכולים פורצים להימנע מהאצבע הגזענית והקלה שעל ההדק, ואיך כל זה קשור לכייס יהודי מרומניה? • ולמה מותר להמשיך להתלונן, גם כשהמציאות מלמדת על צמיחה במשק וברמת החיים?

תושב בית אלעזרי ירה כאשר גילה פורצים שמנסים לגנוב את המשאית שלו. "אנחנו מרגישים מופקרים", אמר שכנו לתקשורת. הוא לא היחיד להרגיש כך. ישראלים רבים מרגישים כך, בייחוד ביישובים חקלאיים. עד לפני כמה שנים המצב היה כזה שגם כאשר אדם התעורר באמצע הלילה וגילה בביתו פורץ, היה אסור לו לפגוע בו. הוא היה אמור לבקש את סליחתו של הפורץ, להתקשר למשטרה ולהתפלל. אולם מאז נחקק "חוק דרומי" ב־2008, מותר לאדם להשתמש בנשק לא רק כדי להגן על חייו, אלא גם על רכושו.

החוק הזה לא שינה את הרקע שמאחורי סיפורים אלה, שעליו ממעטים לדבר: לעימות בין הגנבים לנגנבים יש לא רק היבט משפטי, אלא גם לאומי. כאמור, לא נעים להזכיר, אבל ברוב המקרים הגנבים והנגנבים אינם שייכים לאותו לאום. בעניין זה עסקו רבות כאשר "חוק דרומי" עלה בכנסת.

בפעם הראשונה ש"חוק דרומי" הופעל, זה קרה במשולש, בקלנסווה, כאשר הפורצים והנפרצים היו בני אותו לאום. ובכל זאת, בהקשר לחוק זה נשמעה הטענה שהאצבע שלנו קלה על ההדק, בגלל הזהות הלאומית של חלק ניכר מהגנבים. במילים אחרות, בקרב החוגים הנאורים, הטענה היא ש"חוק דרומי" הוא ביטוי לגזענות.

לפיכך, זה הזמן לחשוב על הצעה קצת מהפכנית, שיכולה לפתור את התסבוכת הזאת: בלילות, במקום לפרוץ לבתים, הגנבים והפורצים יישנו במיטותיהם, וככה לא ייפגעו מהגזענות של בעלי האצבע הקלה על ההדק.

כעת היה אמור להתייצב מחסום הפוליטיקלי קורקט ולמנוע סיפור מתבקש על רומנים וגנבים, אבל אני בצד היוצא מן הכלל. אם רק ליהודים מותר לספר בדיחות אנטישמיות, אז רק לי מותר לצחוק על רומנים.

והנה בדיחה ששמעתי מסבא שלי, שעלה מרומניה: באחד מימי העצמאות הגיעו לבית הנשיא נציגים מכל הגלויות. ראשונים הגיעו נציגי יהדות פולין, שהעניקו לו שי, סכו"ם מכסף, עם חריטה: "לנשיא המדינה, בהערכה, יהדות פולין".

אחריהם הגיעו נציגי יהדות מרוקו, שהביאו את אותה מתנה בדיוק, כשהחריטה הסתיימה במילה "מרוקו" במקום "פולין". וכך היה גם עם נציגי יהדות ארה"ב ושאר הנציגים שהופיעו, עד שלבסוף הגיעו נציגי יהדות רומניה, שהעניקו גם הם לנשיא סכו"ם כסף, כשעל כל פריט היה חרוט שם של מלון אחר.

ושוב, את הסיפור הזה שמעתי מסבא שלי, שטען שראה פעם במו עיניו שלט בבית כנסת בבוקרשט, שהכריז כך: "הנהלת בית הכנסת אינה אחראית לרכושם של מי שמתפללים בעיניים עצומות".

מה שמוביל אותנו לכרך השני של כתבי רבי אלתר דרויאנוב, שם מופיע הסיפור הבא על אחד הגנבים המפורסמים בהיסטוריה של העם היהודי, מאיר יוז'י שמו - שאותו כולם כינו "מאיר־יוז'י־גנב". וזה הסיפור: מאיר־יוז'י־גנב הלך בשוק וראה ארנק נופל מכיסו של אדם, ומיהר להשיבו לבעליו. אלא שבעוד בעל האבידה מודה לו, תקע מאיר יוז'י את ידו בכיסו של אותו אדם וניסה לכייס ממנו את אותו ארנק.

הרגיש בכך האיש, תפס את ידו של מאיר יוז'י ושאל: "אם אין אתה מקפיד על רכושם של אחרים, למה החזרת לי את הארנק, ואם אתה מקפיד על רכושם של אחרים, מה עושה ידך בכיסי?"

ענה לו מאיר יוז'י: "החזרת אבידה - זו מצווה, וכיהודי חייב אני למלא אותה, ואילו גניבה - זהו מקצועי".

יאללה, ליילל

כמי שנחשב תקופה קצרה מחייו במצב שעל גבול הצמח, שמחתי לשמוע השבוע שהצמיחה (במשק) ברבעון השני של 2016 הגיעה ל־3.7% - הרבה מעבר למצופה. יתרה מזו, מי שחשב לקטר על הצמיחה בכל זאת, יגלה שגם בצריכה הפרטית נרשם זינוק - של 9.5%. ובקיצור, כל הבכי על החיים הקשים בישראל - זה לא יותר מאשר בלוף אחד גדול.

הישראלים קונים יותר וחיים טוב יותר מחלק בלתי מבוטל מתושבי מדינות המערב. עכשיו, כשהאמת ברורה, אפשר לחזור וליילל, כי זה חלק בלתי נפרד מהתרבות שלנו.

ואם כבר מדברים על חיבה לקיטורים, זה הרגע להיזכר בסיפור יהודי ישן המופיע בספר רב הערך "מעשים שהיו בעירנו".

וכך הוא הולך: יהושע צווייגנבירסקי היה נשוי לא מעט שנים לצירל, שהיתה מתלוננת יום ולילה בלי הפסקה. פרנסתו של יהושע היתה ממכירת אלטעזאכן, בעגלה קשורה לפרד. מדי יום היה יוצא רכוב לשוק של צ'רנוביץ' להרוויח לחמו ועושה עסקים - מוכר וקונה.

יום אחד הופיעה צירל בשוק והביאה ליהושע את ארוחת הצהריים. ישב יהושע על העגלה והחל לאכול, כשברקע, כרגיל, צירל מתלוננת על חייה איתו וכמה היה יכול להיות לה טוב יותר אילו היתה מתחתנת עם מישהו אחר. הפרד, שגם לו נמאס לשמוע את התלונות של צירל, בעט בה ברגליו האחוריות והרג אותה במקום.

בהלוויה ניגשו כולם לנחם את יהושע. הרב, שהביט מהצד, שם לב שבכל פעם שניגשה אישה לאלמן הטרי, הוא הניד בראשו בהסכמה, ובכל פעם שניגש אליו גבר, יהושע הניד בראשו לשלילה.

בתום ההלוויה ניגש הרב הסקרן ליהושע ושאל אותו מדוע הינהן בהסכמה לכל הנשים והניד בשלילה לכל הגברים.

ענה יהושע: "כבוד הרב, זה פשוט מאוד, הנשים כולן אמרו לי כמה צירל היתה אישה טובה, והגברים כולם שאלו אם אני מוכר את הפרד".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו