להקים מדינה פעמיים

במבי שלג שמרה תורה ומצוות, אך כשבנות אולפנה שאלו אותה לאיזה רב כדאי להקשיב, ענתה: "תקשיבו לעצמכן" - כמה הייתי רוצה להיות קצת כמוה • וגם: אילו ישראלים הייתם מעלים לחללית מילוט?

במבי שלג הוספדה בסנהדריה בירושלים, מעל כביש ראשי סואן. הקהל היה מניפת צבעים מגוונת שבא להיפרד מאשת הרוח שלא הסכימה להתיישב בשום ריבוע. לפני עשור וחצי אמרה שנמאס לה לדבר עם האנשים שלמדו איתה באותו בית ספר ושממילא חושבים כמוה. "בסופו של דבר כל אחד אומר את הדברים הלגמרי צפויים לאנשים מהסקטור שלו... חשבתי שיכול להיות מעניין יותר בעולם של אנשים שלא חושבים כמוני. ומהרגע שהחלטתי כך, החיים שלי נהיו מעניינים יותר".

מיאיר בעלה ביקשה לומר למשתתפים בהלווייתה שייאבקו כדי לא להפקיר את המדינה שלנו "בידי הרשעים והטיפשים". היא שמרה תורה ומצוות ועשתה לא מעט למען הארץ, אבל כשבנות אולפנה שאלו אותה לאיזה רב כדאי להקשיב, היא ענתה להן: תקשיבו לעצמכן. אתן אלו שיודעות, אין שום רב להקשיב לו, תחשבו לבד. כמה אני מקנאה במי שמסוגל לסלול בעצמו שבילים שמתפתלים החוצה מהשמורה. כמה הייתי רוצה להיות קצת במבי. היא לא חיבקה שום הנחת יסוד. כל עמדה שהחזיקה היתה כזאת שנבדקה לעומק ובכנות, בלי השבט, בלי המגזר.

ולא רק בעצמאות הזאת קינאתי בה, לא רק בשפה הבהירה והמדויקת, אלא - ואת זה גיליתי רק בהלווייתה למנוחת עולם - גם באימהוּת שלה. שמעתי את שני בניה ואת בתה מדברים עליה, והלב פרח מקנאה. הלוואי שידברו עלי ככה ילדיי. ושוב (כמו אצל חנן פורת או אורי אליצור) התברר שהאנשים הגדולים באמת הם הורים גדולים באמת. בניגוד לקלישאה. הסנדלרים מתקני העולם לא חייבים להיות כאלה שבבית שלהם הולכים יחפים. הם יכולים לשפץ את העולם כולו מאדמה עד שמיים, אבל ברגע שהילד שלהם מבקש את העיניים שלהם - הם ישמטו את הפטיש והמקדחה ויביטו אל אישוניו.

• • •

שלג, שסירבה למשבצות, היתה איילה בודדה. החברה הישראלית מחולקת למגירות, ומי שחורג מהן יכול לקבל מכה בזרת כשהמגירה נסגרת.

תרגיל מרתק במגירות הוא הספר "חמישה" של פרופסור יובל אלבשן. במקום גילוי נאות אגיד שזכיתי שאלבשן נמנה עם חבריי. אנחנו מגישים יחד תוכנית ברשת ב', והשיחות המעניינות באמת הן לפני ואחרי התוכנית. הספר החדש שלו מתאר נסיעה חגיגית של 11 ישראלים שנבחרו על ידי הממשלה, כמו מדליקי המשואות בהר הרצל וכמו קאסט של תוכנית ריאליטי, לייצג את ישראל בחלל. כוכבת טלוויזיה, פרופסור, כדורגלן, איל הון, אח שכול. אבל משהו משתבש שם במסע, ורק חמישה יכולים לעלות על חללית מילוט, להינצל ולהקים על כוכב נוגה את ישראל הבאה. מכאן מתחילה העלילה: תושבי ישראל מתבקשים לבחור מי יהיו החמישה.

דילמות מקלט אטומי לסוגיהן פירנסו סרטים וספרים. אלבשן ניסה לבדוק איזה סוג ישראלים היינו רוצים פה. לפני כתיבת הספר הוא הסתובב 20 שנה עם שאלון דומה, במסגרת מחקר סוציולוגי, והעביר אותו בין קבוצות שונות של תלמידים: מתוך רשימה של 11 ארכיטיפים קלאסיים, רק חמישה ישראלים יוכלו להיכנס לחללית, להינצל מאסון ולכונן את ישראל 2.0. אם הייתם יכולים להקים שוב את ארץ הצבר, אילו נציגים הייתם בוחרים כגרעין המייסד?

אלבשן טייל עם הניסוי האקדמי הזה בכל החתכים האפשריים בישראל. באוכלוסייה הערבית, הדתית, החילונית. ראוי להעלות רופא לחללית, אין ספק, אבל מה אם מדובר ברופא פלשתיני? במפתיע, דווקא קבוצות המזוהות עם הימין מחליטות להעלות את הרופא הפלשתיני לחללית. "בתל אביב אוהבים את האידיאה של לחיות עם הערבים אבל לא מכירים אותה באמת, ויש מקומות שהם חלק מהנוף", אמר לי אלבשן כשאכלנו יחד ארוחת צהריים. "כשעשינו את הניסוי בהתנחלויות ראינו שהפלשתיני הוא לא זר. המתנחלים הם מגשימי החלום השמאלני על דו־קיום".

בניסוי התברר שערכי המשפחה חזקים בישראל פחות מאשר במדינות אחרות. ברשימה מככב זוג נשוי, כשהאישה בהריון. ברור שהאישה ההרה תעלה לחללית, היא הרי תופסת מקום אחד ומביאה בתוכה עוד אדם, אבל מה עושים עם הבעל? "בחברות כמו נפאל וארה"ב, ראינו שהאבא תמיד יעלה לחללית. המשפחה היא קודש. בישראל אומרים לי: הוא רואה חשבון, הגנים שלו כבר בתוך הילד, אין לנו צורך בו. זה נכון גם לאוכלוסייה הדתית וזה מעיד על ליברליות, על ראייה פרקטית של התגייסות למען בניין אומה".

את הרב בן ה־80 בדרך כלל לא מעלים, לא דתיים ולא חילונים, ובכלל יש נטייה להעלות לחללית רק צעירים. "אני כן הייתי מעלה את הרב הקשיש. המדינה הזאת הוקמה על ידי צעירים ומונהגת בידי צעירים. חסרה לנו מנהיגות עם אורך רוח, ניסיון, אנשים שעברו משהו בחיים", אומר אלבשן.

הספר מיועד לבני נוער אבל יכול להיות אחלה דיון משפחתי בשולחן השבת. מי חשוב יותר - רב בן 80 או מפקד סיירת מטכ"ל? מדענית מבוגרת שכבר אינה יכולה ללדת או אישה טיפשה אך צעירה ופורייה? האם לתת כרטיס חיים שכזה לבחור צעיר שאין לו שום יתרון על האחרים, למעט העובדה שהוא בן למשפחת השכול הישראלית?

כשהקמנו פה בית לאומי לעם היהודי לא היה מספיק מקום, אני אומרת ליובל. לא היו סרטיפיקטים לחלק לכולם. בן־גוריון והאחרים היו צריכים להחליט את מי להעלות לארץ. "והם שאלו לא מי ראוי לעלות, אלא מי דרוש לנו", הוא מהנהן. "שליחי העלייה חיפשו גברים צעירים ובריאים, בעלי ניסיון בנשק, בנאים, איכרים ורופאים". שאלות אתיות שמותר כבר לדבר בהן.

• • •

מעניין ששם כתב העת שאותו ייסדה וערכה במבי שלג היה "ארץ אחרת". ארץ אחרת במובן של ארץ מתוקנת. וגם הארץ שאין העין הציבורית שוזפת. אתמול התקיימה בכיכר אתרים בתל אביב עצרת זיכרון ומחאה לזכר עשרות נשים בסיכון שמצאו את מותן בזנות. ארץ אחרת אכן. וביערת הרע מקרבך: היוזמה היא של נשים דתיות וחילוניות שחברו כדי להשמיע קול נגד הזנות ובעד החוק להפללת הלקוחות.

הרעיון הפנטסטי של "חמישה", אתחול ישראל מגרעין נבחר ומצומצם, לא יכול להתרחש במציאות. וטוב שכך. אבל אם נאט ונביט, ונשים לב לפרטים, ונשים לב לאחרים, עוד נגיע לארץ חדשה.