ארד זה הזהב החדש

1. מאז תחילת המשחקים נדמה שהאוויר בארץ עומד, לא זז, תקוע לכולנו בגרון, מסרב לצאת. זה לא אוגוסט המהביל, זה לא התמונות של השכן בפייסבוק מהבופה של ה"הכל כלול" ביוון, זה בגלל שמדינה שלמה היתה בבית הניחומים, חיפשה נחמה בצורת מתכת עגולה, לקצת גאולה, התחננה, נחנקנו כבר, תביאו מדליה.

סלע, בולדר, חצץ, מה זה משנה, העיקר שתנצנץ איזו מתכת על צוואר ישראלי.

ואז באה ירדן ג'רבי, מישראל ומנתניה, זו שלנו, זו גם כן, והוציאה לנו את האוויר מהריאות בזעקת יש מהדהדת. ארד זה הזהב החדש.

2. המשחקים הם התירוץ דרכם אנחנו מנקזים את הציניות הרעילה ואת החלומות המתוקים והלא מוגשמים שלנו לקרבות בוץ וירטואליים עם כל מה שזז, בעודנו רואים את חלומותיהם של אחרים ספק מתגשמים, ספק מתנפצים, בטנגו סוער של מאניה, דיפרסיה, אל אל ישראל שמתפייד ליתגדל ויתקדש, גביע אירופה לת"א, שהופך במחי הטלת חלוק אמבט כחול למזרן לככה לא בונים חומה.

אנחנו עצבניים לא רק בגלל השכונה העצבנית בה אנחנו מנסים לשרוד כבר מעל למאה שנה אלא גם כי אנחנו עומדים חשופים, על במה גדולה, האורות מסנוורים בעיניים, בעודנו מנסים לעלות על אוטובוס שגברתן לבנוני עומד בפתחו ומסרב לתת לנו להיכנס.

וכשאנחנו כבר עולים על הכביש, הספורט הישראלי מנסה להשתלב כמו נהג בנתיב האצה לאוטוסטרדת הלאומים, מאותת את נפשו לדעת, ואף אחד לא נותן זכות קדימה. וכשמנסים לקחת בכוח, נדחפים למזרן, מפרפרים במים, נהדפים מהרוח.

במפגש האדיר של זהויות ותרבויות לאומיות חושפות הקרביים הזה, עומדות המדינות וספורטאיהם כמו היו עירומים במקלחת, מציגות את גופן בתנועה, מסתבנות בחן, חופפות בתהילתן, ואנחנו עוברים מקלחון אחר מקלחון, דוש אחר דוש, הסבון צורב בעיניים, הפטריות ברגליים, נכווים מהמים החמים, וכל הזמן משווים גדלים, וככל שמשווים - מתכווצים, וככל שמתכווצים - נלחצים, וככל שנלחצים - נופלים כמו זבובים, היישר למזוודה הנארזת ביבבה חרישית בדרכה למטוס גדול ודמעה שקופה.

רגע לפני שייחלנו לפיצוץ במחסן המדליות, באה ירדן ג'רבי והצילה אותנו מעצמנו.

3. הדרישה התובענית לתוצאות מספורטאינו היא בסך הכל עוד תירוץ לריב כדי להשמיע את דעתנו על השדרים והשידור, הפרשנים והפירשון, בגד הים והחיג'אב, העיניים והדמעות, השפם והחיוך שמסתתר מתחתיו.

דעתנו תלקה את עצמה לדעת בשנאה עצמית מזוקקת ותכריז שאשמים הספורטאים, המאמנים, העסקנים, השיטה ו"המצב" רק כדי לשבשב לאחר שעה בגאווה פטריוטית ולהכריז שהמדליה האולימפית היא בזכות הספורטאים, המאמנים, העסקנים, השיטה ואותו "המצב".

4. דעתנו מתעבת ומאדירה את כולם. היא לא מפלה בין ענפים שאנחנו חושבים שאנחנו מבינים, כאלה שמעולם לא ראינו וכאלה שאין לנו כל כוונה לראות עד המשחים האולימפיים הבאים.

דעתנו פתוחה לביקורת אך אבוי למי שלא יסכים לדעתה. דעתנו תקדש את המאמץ, הנחישות, ה"ארבע שנים כדי להיות 26 בעולם", היא תנזוף במזלזלים, תשתיק את המקטרגים, תהרהר ותעריך איפה היא נמצאת על סקאלת האפרוריות היומיומית שלה בתפקידה כיועצת מס או מתווכת נדל"ן, רק כדי לגנות את הספורטאים ולשלוח אותם להיות מאבטחים בקניון, שליחים בסופרמרקט, סטודנטים לתואר ראשון כללי.

דעתנו כבר יצאה מדעתה, עד שירדן ג'רבי קצת החזירה אותה למקומה, ועד מה שיביא מחר.