הרע עוד לפנינו

בשנת 1984, באולימפיאדת לוס אנג'לס, עלה הג'ודוקא הישראלי משה פונטי לקרב שלו. לא חלפו 17 שניות והוא הודח באיפון אכזרי וסיים את דרכו במשחקים האולימפיים. את המורשת שלו, כך נראה, הנחיל פונטי כיו"ר איגוד הג'ודו גם לספורטאים ולספורטאיות שלו, שבילו על מזרן הג'ודו ביומיים הראשונים של המשחקים האולימפיים בריו פחות זמן ממה שלוקח לשרת התרבות והספורט מירי רגב לכתוב סטטוס בפייסבוק.

עד כמה הכישלון של משלחת הג'ודו ושל פונטי גדול? מחר, שגיא מוקי, גיבור אמיתי שבקושי עומד על הרגליים בעקבות פגיעה רצינית בגבו, הוא התקווה הכי גדולה להציל משהו מההופעה המביכה היום ואתמול. שלא נדבר על הלחץ על ירדן ג'רבי, שלמרות שהיא לא פוגעת כבר חצי שנה, מדינה שלמה יושבת לה על הכתפיים. הבלוף הכי גדול יתגלה אם בסופו של דבר אליס שלזינגר, שמייצגת את בריטניה, תזכה במדליה. מה יגידו אז פונטי והיד שמפעילה אותו, יעל ארד?

כך או כך, על הספורטאים והמאמנים שני הרשקו ואורן סמדג'ה אין מה לכעוס. זה המקסימום שיש לעבוד איתו בדור ובתנאים הנוכחיים. כל מי שקצת עוקב אחרי הג'ודו העולמי ולא מתעורר באולימפיאדות, יודע שההודעות המרגשות באות אחרי זכיות באליפות אירופה בשנים לא אולימפיות; שמוכרים כאן אשליה כדי למשוך ספונסרים (מה עניינים אלדד פרי?), אבל בפועל, כמו בהתעמלות, גם בג'ודו, אליפויות היבשת לא שוות הרבה. תשאלו את החברים ממאוריציוס ומזמביה.

אבל פונטי לא לבד, יש עוד אחד כזה בשחייה, קוראים לו לאוניד קאופמן. כמעט דור הוא מייצר כאן שחיינים ושחייניות תוצרת המכללות מארה"ב ולוקח קרדיט. על כל יעקב טומרקין יש כאן שלוש שחייניות עם סינוסיטיס. אבל תהיו רגועים, פונטי יישאר באיגוד הג'ודו והשני יישאר במשרד בווינגייט. עם ראשי משלחת שלא מסוגלים להתמודד עם עלייה לאוטובוס לטקס פתיחה וקורסים מול המשלחת הלבנונית, קשה לצפות לקבל החלטות קשות וכואבות. הרע, אם אתם דואגים, עדיין לפנינו.