מעוז השמאל האחרון

אם בכיינות היתה מקצוע, השמאל הישראלי והמאחז הקדמי שלו בתקשורת היו מקבלים את פרס העובד המצטיין. כל מי שמנסה להתקרב אל מאחזי השמאל בתקשורת מתקבל מייד במנת סיסמאות מוכרות בדבר החובה להגן על הדמוקרטיה מפני הקמים עליה. עריצות השמאל בתקשורת היא דמוקרטיה, תחרות פתוחה בשוק הדעות היא סתימת פיות. עולם הפוך.

מאז הקמת המדינה יש הטיה ברורה ומובהקת של התקשורת לטובת השמאל. מאז המהפך הפוליטי היא הפכה להיות אופוזיציה לוחמנית לשלטון, שלידה האופוזיציה בכנסת מחווירה. ההטיה של התקשורת שמאלה נבדקה מדעית והוכחה ללא ספק. השיא היה בימי הסכמי אוסלו ובתקופת ההתנתקות. שני אתרוגי תקשורת ענקיים שאזרחי ישראל שילמו ביוקר על שימורם.

במדינה דמוקרטית, חיוני שאזרחים יקבלו דיווח הוגן ומהימן. התקשורת היא הפלטפורמה שבאמצעותה אפשר להסביר ולשכנע. לצערי, בישראל התקשורת מועלת בתפקידה. אין בה הבדל בין ידיעות לדעות. ידיעות הופכות לפרסומות סמויות, ותוכן חדשותי - לתוכן שיווקי.

לא עולה על הדעת שבערוצי תקשורת ממלכתיים ינגן פלייליסט פרשנים קבוע - כאלה המזוהים עם תפיסת העולם של השמאל. מפעם לפעם מביאים גם פרשנים ימנים כעלה תאנה לצורך הגחכתם. לא שונה המצב בתחנת גלי צה"ל, שבה משך שעות במהלך היום מקבלים חיילי צה"ל מנות גדושות של אינדוקטרינציה שמאלנית עטופה בפלורליזם רעיוני.

במדינה דמוקרטית הדרך היחידה להתמודד עם מונופול השמאל בתקשורת, ולתת משמעות אמיתית לדמוקרטיה, היא באמצעות פתיחת שוק התקשורת לתחרות. כולם מוזמנים לבוא ליריד הפתוח ולהתמודד.

אילו אבירי הדמוקרטיה היו הגונים, עליהם היה לברך את ממשלת ישראל על המאמצים לפתוח את שוק התקשורת לתחרות, ובכך לשמור על מעמדה החיוני, לאפשר ביטוי לכל הזרמים, הדעות והרב־תרבותיות בחברה הישראלית. אלא שהאבירים לא מוכנים לוותר על הלטיפונדיות שלהם. הם הרי נלחמים בחירוף נפש על המעוז האחרון שנותר להם בישראל.