התנגדות צבועה

שיא חדש של צביעות וסיפורי בדים מלווה את הקרב על דחיית סגירת רשות השידור. הסיפור הנוכחי הוא שילוב של אינטרסים כלכליים, ניסיון לשמור על הגמוניה תקשורתית שמאלנית ופוליטיקאים מתחסדים. מה שנעדר מהסיפור הוא כל קשר לשמירה על דמוקרטיה או על חופש העיתונות.

לאף אחד לא נראה מוזר שמדינה שלמה סוערת סביב גורלו של ערוץ טלוויזיה בעל רייטינג חד־ספרתי? הסיפור הוא לא תאגיד השידור, אלא הרפורמות הגדולות שבדרך. נתניהו מעוניין, באמצעות דו"ח פילבר שייושם בקרוב, להקים ערוץ חדשות ולאפשר לערוץ 20 מערכת חדשות עצמאית, לכן כל מי שמרגיש מאוים מכך מנסה כעת להציג את רה"מ כאויב התקשורת החופשית.

נתחיל בעובדות: תאגיד השידור החדש אינו ערוך לשדר באופן רציף מירושלים ב־30 בספטמבר, מועד הסגירה החוקית של רשות השידור. בניגוד לרושם שמנסים ליצור, דווקא אלה המבקשים להתעקש על פתיחת שידורי התאגיד במועד בשם חופש העיתונות - הם הם שיביאו להחשכת המסך. התאגיד אמנם ישדר, אבל שידור מקרטע ורווי בשידורים חוזרים ובתכנים חלקיים.

ומי הם אותם אלה התובעים כעת את פתיחתו המיידית של התאגיד? אותם פוליטיקאים שהתנגדו בנחרצות לסגירת רשות השידור. פתאום עכשיו דחוף להם לסגור אותה וכמה שיותר מהר.

נמשיך, כלי התקשורת המנהלים כעת את קמפיין הבלהות בעד התקשורת החופשית כביכול, עומדים על הרגליים האחוריות נגד פתיחת שוק התקשורת המשודרת לתחרות. אחד מהם אף הגיש עתירה לבג"ץ. פתאום הטענה שעודף תחרות יביא את ערוצי הטלוויזיה לקריסה כלכלית נשמעת להם מאוד הגיונית. על תקשורת חופשית והומוגנית צריך כנראה לשמור רק כשזה נוגע לאפשרות להציג את נתניהו כאויב הדמוקרטיה.

וככל שזה נוגע לפוליטיקאים, העסק יותר ברור: חלקים מהם נהנים מההגמוניה התקשורתית הקיימת, כשהשמאל שולט בכיפה ולימין אין כמעט דריסת רגל, ואחרים, כגון נפתלי בנט ואיילת שקד, הפועלים שוב נגד האינטרס הברור של בוחריהם, כדי לזכות ביכולת לקושש עוד כמה כותרות חיוביות בעיתון הבית.