"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

הרחקת הרוסים: יותר מספורט

,עודכן

החלטת בית הדין לערעורי ספורט לאסור על האתלטים הרוסים להתחרות במשחקים האולימפיים בריו הדהימה את אזרחי רוסיה. הם, כמובן, שמעו את ההאשמות כנגד ספורטאי זה או אחר, ואפילו התרגלו לרעיון שמי מהנתפסים בשימוש בסמים ממריצים ישלמו על כך. אבל מכאן ועד לפסילת כל הנבחרת? זה כבר היה יותר מדי עבורם.

הרוסים מורגלים לחוש גאווה נוכח הישגי נציגיהם בענפי הספורט ומעניקים לכך חשיבות רבה. במערב שולט האינדיבידואליזם: מדליה אולימפית היא קודם כל עדות למסע המופלא של בעליה, לכישרונו ולעבודתו הקשה. ברוסיה המדליה היא עדות לגדולת האומה כולה.

גם עבור השלטון חשיבות המדליות חורגת הרבה מגבולות הספורט, וזאת משני טעמים לפחות. ראשית, הניצחונות מביאים לפוטין ולאנשיו יוקרה בינלאומית. אולי הוא היה שמח לבסס את היוקרה הזאת על מרכיבים נוספים, כגון הישגי המדע או הכלכלה המודרנית, אך אלה מעטים מאוד בעידן הפוסט־קומוניסטי, ולכן מה שנותר זה הספורט. ושנית, הניצחונות באיצטדיונים מסבים נחת לבוחר, והרי בוחר מאושר תמיד טוב לשליט. בעשור האחרון פוטין ניסה אפילו לבנות חינוך פטריוטי לדור הצעיר על בסיס הישגי הספורט הסובייטי והרוסי. לצורך כך גויסו ההישגים מן העבר, כמו הניצחונות על קנדה בהוקי קרח בשנות ה־70. עד לאירועים האחרונים זה נראה כמתכון מוצלח ויעיל, אלא שכעת הוא עלול להביא לתוצאה הפוכה.

מניעת ההשתתפות במשחקי ריו הפכה עבור הצמרת הרוסית לעניין מדיני ופוליטי ראשון במעלה. חלק מהרוסים משלים את עצמם ברעיון לערוך משחקים אולימפיים אלטרנטיביים. יש לכך תקדים: כשברית המועצות, ובעקבותיה הארצות הכפופות לה, החרימו את משחקי לוס אנג'לס ב־1984, השלטון הקומוניסטי אירגן את "משחקי הידידות". במוסקבה הבטיחו אז שעם הזמן המשחקים שלה יהיו יוקרתיים יותר מן האולימפיאדה. כצפוי, זה לא קרה - גם הסטטיסטיקאים של הספורט לא זוכרים דבר מאותם "משחקי הידידות", למעט הגיחוך על עצם קיומם. הפעם אין סיכוי שרוסיה תתבזה בהרפתקה של תחרות חלופית ששום ספורטאי רציני ממדינה אחרת לא יגיע אליה.

מכיוון שהרוסים מייחסים למדליות משמעות מדינית, הם בטוחים שההתעסקות של הגופים הבינלאומיים בספורטאי רוסיה נובעת ממניעים פוליטיים. יש שטוענים שזו מזימה אמריקנית ויש שמשכנעים את עצמם ואת העולם שבימינו אין ספורטאים "נקיים", שכולם משתמשים בסמים ממריצים אבל "רק את הרוסים מחפשים". המתוחכמים יותר מאשימים אף את עסקני הספורט הרוסים ושואלים למה אלה לא השכילו לפתח סמים ממריצים שלא ניתנים לזיהוי. נדמה שאין בנמצא איש שיעז להסתכל במראה ולהציע פתרון אחר - פשוט לא להשתמש בחומרים אסורים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר