הרחקת הרוסים: יותר מספורט

החלטת בית הדין לערעורי ספורט לאסור על האתלטים הרוסים להתחרות במשחקים האולימפיים בריו הדהימה את אזרחי רוסיה. הם, כמובן, שמעו את ההאשמות כנגד ספורטאי זה או אחר, ואפילו התרגלו לרעיון שמי מהנתפסים בשימוש בסמים ממריצים ישלמו על כך. אבל מכאן ועד לפסילת כל הנבחרת? זה כבר היה יותר מדי עבורם.

הרוסים מורגלים לחוש גאווה נוכח הישגי נציגיהם בענפי הספורט ומעניקים לכך חשיבות רבה. במערב שולט האינדיבידואליזם: מדליה אולימפית היא קודם כל עדות למסע המופלא של בעליה, לכישרונו ולעבודתו הקשה. ברוסיה המדליה היא עדות לגדולת האומה כולה.

גם עבור השלטון חשיבות המדליות חורגת הרבה מגבולות הספורט, וזאת משני טעמים לפחות. ראשית, הניצחונות מביאים לפוטין ולאנשיו יוקרה בינלאומית. אולי הוא היה שמח לבסס את היוקרה הזאת על מרכיבים נוספים, כגון הישגי המדע או הכלכלה המודרנית, אך אלה מעטים מאוד בעידן הפוסט־קומוניסטי, ולכן מה שנותר זה הספורט. ושנית, הניצחונות באיצטדיונים מסבים נחת לבוחר, והרי בוחר מאושר תמיד טוב לשליט. בעשור האחרון פוטין ניסה אפילו לבנות חינוך פטריוטי לדור הצעיר על בסיס הישגי הספורט הסובייטי והרוסי. לצורך כך גויסו ההישגים מן העבר, כמו הניצחונות על קנדה בהוקי קרח בשנות ה־70. עד לאירועים האחרונים זה נראה כמתכון מוצלח ויעיל, אלא שכעת הוא עלול להביא לתוצאה הפוכה.

מניעת ההשתתפות במשחקי ריו הפכה עבור הצמרת הרוסית לעניין מדיני ופוליטי ראשון במעלה. חלק מהרוסים משלים את עצמם ברעיון לערוך משחקים אולימפיים אלטרנטיביים. יש לכך תקדים: כשברית המועצות, ובעקבותיה הארצות הכפופות לה, החרימו את משחקי לוס אנג'לס ב־1984, השלטון הקומוניסטי אירגן את "משחקי הידידות". במוסקבה הבטיחו אז שעם הזמן המשחקים שלה יהיו יוקרתיים יותר מן האולימפיאדה. כצפוי, זה לא קרה - גם הסטטיסטיקאים של הספורט לא זוכרים דבר מאותם "משחקי הידידות", למעט הגיחוך על עצם קיומם. הפעם אין סיכוי שרוסיה תתבזה בהרפתקה של תחרות חלופית ששום ספורטאי רציני ממדינה אחרת לא יגיע אליה.

מכיוון שהרוסים מייחסים למדליות משמעות מדינית, הם בטוחים שההתעסקות של הגופים הבינלאומיים בספורטאי רוסיה נובעת ממניעים פוליטיים. יש שטוענים שזו מזימה אמריקנית ויש שמשכנעים את עצמם ואת העולם שבימינו אין ספורטאים "נקיים", שכולם משתמשים בסמים ממריצים אבל "רק את הרוסים מחפשים". המתוחכמים יותר מאשימים אף את עסקני הספורט הרוסים ושואלים למה אלה לא השכילו לפתח סמים ממריצים שלא ניתנים לזיהוי. נדמה שאין בנמצא איש שיעז להסתכל במראה ולהציע פתרון אחר - פשוט לא להשתמש בחומרים אסורים.