מה הפך את עמדת הרשות לשחרור האסיר?

הדיון היום על ניכוי שליש מתקופת מאסרו של משה קצב מצריך מאזניים עדינים של בית מרקחת. לזכותו עומדות שתי טענות כבדות משקל: מלכתחילה נקבע לגביו כי רמת הסיכון שלו נמוכה, או כלשון המקצוענים שבאנשי שירות בתי הסוהר הוא "אינו אנס של קרן רחוב"; וגם אין קביעה בחוק שהוא חייב להודות באשמתו ולהתחרט על מעשיו.

מנגד, לשחרור מוקדם נחוץ טיפול פסיכולוגי בתוך חומות הכלא, ואי אפשר להעניקו לעבריין המכחיש באורח מלא את אשמתו. סעיף זה דורש הבהרה: לא שהוא חייב להודות באשמה, אבל יש הבדל אם טוען כי לא עשה דבר ואז לא ניתן ליצור איתו גשר להידברות פסיכולוגית־מקצועית, לבין אם היה אומר כי אכן היו דברים מעולם אלא שסבר כי אין בהם כל רע.

קצב בחר בהכחשה טוטאלית ומנע מעצמו את הטיפול הפסיכולוגי, שבלעדיו נשמט הבסיס לקיצור העונש. מכאן שמשקל הנימוקים המצדיקים את המשך מאסרו כבד מאלה אשר מצדדים בשחרורו הקרוב.

לכך נוספת תמיהה באשר לרשות לשחרור האסיר (הכפופה משום מה למשרד הרווחה ולא לביטחון הפנים). היא חזרה בה מהתנגדותה לקיצור העונש בלא הנמקה משכנעת ובלי שחל שינוי בתמונת המצב של הנשיא־האנס. קבלת עמדתה המתהפכת מ"לא" ל"כן" בלי צידוק משכנע מעלה תהיות באשר למיומנותה של הרשות בכל המקרים המומלצים על ידה לחיוב ולשלילה.

נכון שמוגזם לטעון כי קצב מסוכן לחברה. אבל נכון יותר ששחרורו בתנאים אלה יגרום נזק נוסף לשלטון החוק בכך שיתפרש על ידי רוב הציבור כהעדפה מקלקלת. במקום לשחרר היום את קצב בשיטת ה"חטוף ואכול", נכון היה להשתהות בסוגיה זו כדי לקבע תקנות וכללים ואולי אפילו חוק אחיד לקיצור השליש.

ידוע כי בקרב אנשי המקצוע נפוצה עמדת נציבת שירות בתי הסוהר, עו"ד עפרה קלינגר, שלא ראוי לממש את קיצור המאסר אלא אם כן העבריין תרם להתאמתו לשוב לחברה הנורמלית. מי שלמד בכלא ומי שהתפתח וכרה אוזניו ועסק בפעילות מועילה ראוי לעלות לדיון בוועדת השחרורים. אך מי שרק בהה והכחיש ולא שיתף פעולה עם אנשי המקצוע לטובת עצמו - יתכבד וייכלא לכל מכסת העונש שהושת עליו. עמדת קלינגר, שהיא עקרונית ולא ייחודית לקצב, שקולה, נבונה והגיונית.

מה גם שלא תמיד היה זילות בסוגיית השחרור. כאשר הגיעה העת לדון בקיצור עונשם של אסירי המחתרת היהודית הראשונה הם נדרשו להביע חרטה על מעשיהם, ואז נענו ושוחררו. יהודה עציון, איש עקרונות, סירב לעשות כן והשית על עצמו את השלמת מלוא תקופת מאסרו. זו דוגמה רלוונטית לכל המקרים הבעייתיים.