עשרות בשנים אחרי שאלי ויזל וישראל מאיר לאו שרדו חסרי־כל את מחנה בוכנוואלד בגרמניה כתב חתן פרס נובל הקדמה למהדורה האנגלית לספרו של הרב הראשי, "אל תשלח ידך אל הנער", שבשיא הדרמה בעקידת יצחק. רק שאצל הנאצים, כתב ויזל, שלא כמו בתנ"ך, אבא לא חזר בשלום. שני אבותיהם נותרו בתופת.
ייתכן כי סוד קסמו של ניצול השואה החיוור והרזה שהפך למצפון העולם מעוגן באימרה "דיברה תורה בלשון בני אדם". היה לו כישרון נדיר לכבוש את לב מאזיניו לסיפורים הקשים ביותר בלשון שהותירה אותם נפעמים. איש חיוור עם אנגלית רצוצה היגר לארה"ב וסבב באוניברסיטאות וסיפר חסידים שאיש מהם לא שמע עליו מעולם, והמאזינים נותרו פעורי פה ומעריצים.
בניו יורק נקלעתי לארוחת ערב בהשתתפות שמעון פרס, ד"ר יוסף צ'חנובר, נפתלי לביא ואריה בראון, וכולם הלכו שבי אחרי דבריו של ויזל שהגיע בחברת רעייתו. הוא הותיר אותם צמאי דעת. אך כישרון זה היה רק הצד הטכני שצד את שימת הלב של האחרים. משם ועד לאוניברסיטה בבוסטון שבה הרצה היה לתוכן דבריו משקל רב, אף שבעצם המוטיב חזר על עצמו: קול המצפון, ומרכזיותו.
לטובת כל העולם, אבל קודם כל למען העם היהודי ומדינתו. עם הומניזם רחב שהעניק לו לפני 30 שנים את פרס נובל, אבל עם הכרה מציאותית של האיומים על עמו. תמיד, נהג לומר, יש להתייחס ברצינות לאיומי האויב ולא לשגות באשליות, שאינו מתכוון.
עם הלקח הזה פתח דלתות בפני מנהיגי ישראל. יצא ובא בבית הלבן, ולעולם לא היה ניטרלי כשנושא השיחה עסק בעניינים החיוניים לקיומה של מדינת היהודים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו