להחזיר את האמון ברוח

הידיעות על פיטורים במחלקות למדעי הרוח באוניברסיטאות אינן מפתיעות • אבל גם בעידן של פרקטיקה, צריך לתווך בין הציבור לבין האמנות • לכן חשוב לשמור אנשי רוח - ולא רק פרופסורים - בתוך האקדמיה

הידיעה על תועפות הכסף שנתרמו לאוניברסיטת בן־גוריון הופיעה בעיתונות בשבוע שעבר לאחר שרשרת של ידיעות חדשותיות צנועות על פיטורים נרחבים במחלקות למדעי הרוח באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת בן־גוריון. כחלק מהפיטורים הנרחבים האלה, מצאה עצמה שכבה רחבה של מורים מן החוץ בלי עבודה לשנת הלימודים הקרובה. אלה שעדיין מלמדים - נתונים תחת איום מתמיד שמרחף מעל מקור הפרנסה שלהם. הלוואי שאתבדה, אבל עד עכשיו לא ראיתי בשום עיתון ידיעה שמספרת על כך שהפיטורים הנרחבים בבן־גוריון בוטלו בעקבות התרומה, וכי למורים מן החוץ שפוטרו הושבו משרותיהם.

לא אחדש דבר אם אכתוב על קיבוע המעמדות הכלכליים בקרב האקדמיה, שמוביל לקיבוע מעמדות מקצועיים שקשה אחר כך לפרוץ אותם. גם לא אגלה שום דבר חדש אם אומר כי אדם שמחזיק בדיפלומה של דוקטור בתחום של מדעי הרוח ולא מחזיק במשרה או במקור פרנסה קבוע, מחזיק בידיו בעיקר רוח, אוויר. 

גם לא אפתיע אף אחד אם אומר שמצבו של מי שמוצא את עצמו בלי עבודה בגיל 40 אחרי שכל חייו הבוגרים הוקדשו לחיי האקדמיה, יתקשה למצוא עבודה, ויזדקק לנס כדי להמציא את עצמו מחדש מבחינה מקצועית. אנשי היי־טק רואים בפיטורים בעשור החמישי לחייהם אסון קשה - מה יגידו מפוטרי מדעי הרוח? נדמה שיש מי שיילחם את מלחמתם של עובדי הקבלן (בעיקר באוניברסיטאות, בעיקר בעלי המשרות שקמים ומוחים נגד ההנהלות האטומות). אבל את מלחמתם של המורים מן החוץ, אין כמעט מי שיילחם. ופיטורים כאלה, שקטים וכמעט לא מורגשים מבחינה ציבורית, שנופלים על משפחה, הם אסון של ממש. 

 

•••

למחקר של מדעי הרוח באוניברסיטאות יש גם - ואולי בעיקר - תפקיד ציבורי. שם, באקדמיה, נשמר הידע. הידע בה"א הידיעה. האקדמיה צריכה לצבור את אותו הידע ולתווך אותו לציבור הרחב יותר - בין שאלה תלמידים ובין שזה הקהל הרחב. התיווך, אין פירושו פופוליזם או חנופה למכנה משותף נמוך, אלא שימור הקשר עם השכבה הרחבה של האינטליגנציה, או מה שהיה פעם מי שכינה זאת הרפובליקה הספרותית־אינטלקטואלית. 

בלי ספק יהיו מי שיחלקו עלי, אבל חלק מהשירות לקהילה של האוניברסיטה הוא לתת משרות הוראה צנועות לאנשי רוח: סופרים, משוררים, פולמוסאים וקולמוסאים. שכבת האינטליגנציה שאינה בעלת תקנים אקדמיים מחזיקה בהרבה מאוד ידע שנחוץ להוראה באוניברסיטאות ולהעשרת עולמם האינטלקטואלי של תלמידי המוסדות האקדמיים. לא אחת, דווקא הדברים שיצאו מהאופנה באקדמיה, ולא עומדים בראש סדר היום של חוקרים אקדמאים, הם אלה שפונים אל הציבור הגדול יותר של התלמידים ונחוצים לאנשי רוח צעירים. 

לא אחת דווקא אותם אנשי אקדמיה מוחלטים שהקדישו את מיטב כוחותיהם לקחת חלק במחקר העכשווי שיכול לקדם אותם - לא יכולים ללמד. ובצדק: הוראת התחומים האלה שמורה למורים מן החוץ (אני זוכר למשל קורס נפלא של אהרן שבתאי על הדרמה היוונית). מורים כאלה הולכים ומתמעטים; ועם גל הפיטורים המסיבי הנוכחי הם הופכים להיות ממש זנים נכחדים באוניברסיטאות המרכזיות. 

אבל יש כאן עניין נוסף שצריך לתת עליו את הדעת. הפיטורים במדעי הרוח באים לאחר הצניחה המשמעותית בהרשמה לפקולטות. התגובה האוטומטית היא שאנשים צעירים מפנים עורף למדעי הרוח, אין שם עתיד כלכלי וכו'. הדברים ידועים. בד בבד, שכבת האינטליגנציה הצעירה הולכת ומתרחבת, הולכת ומתעבה, הולכת וגדלה. אנשים צעירים כותבים וקוראים ומפרסמים ומוציאים לאור ספרים וכתבי עת, בספרות ובתחומים אחרים של הרוח. חרף הגזירות שגוזרת הממשלה, ועל אפם ועל חמתם של שרי החינוך והתרבות, וכמעט להכעיס, הפעילות התרבותית־אינטלקטואלית מלבלבת ופורחת. 

כנגד הפריחה הזו, עומדת הצניחה בהרשמה ללימודים בפקולטות למדעי הרוח. הסיבה לכך לדעתי היא בראש ובראשונה שהאוניברסיטה כבר לא משמשת תחנת חובה, תחנה מרכזית או תחנה ראשונה בחניכה האינטלקטואלית של בני אינטליגנציה צעירים. ההתמקצעות האקדמית, השאיפה ל"מצוינות", שהיא הקריטריון הראשון היום ב"קידום" האקדמי, לא יוצרת רק שיח סגור ומנוכר עבור מי שלא לוקח חלק בשיח, אלא גרוע מכך - משבר אמון. 

אם לפני עשרים שנה היו אולמות ההרצאות בשיעורי המבוא מלאים במאות(!) תלמידי פילוסופיה וספרות והיסטוריה, הרי היום יש במקרה הטוב כמה עשרות בודדות מהם. תלמידים מוכשרים רבים, בעלי חלומות ושאיפות, בוחרים לצרוך את הידע שלהם במקומות אחרים - באוניברסיטה הפתוחה, במכללות או מחוץ למסגרות אקדמיות. 

אין בכך כל רע, כמובן, למעט העניין שנוצר קרע בין האינטליגנציה והאקדמיה, והוא בגודלו של משבר אמון. מאז נכתבה עבודת הדוקטורט הראשונה בספרות עברית - הדיסרטציה שהגיש נחום סלושץ לסורבון ב־1903 - ניהלה הספרות העברית דיאלוג אינטנסיבי עם האקדמיה. לא אחת היה זה דיאלוג טעון ומורכב, אבל הוא הלך ונשמר. סופרים ומשוררים לימדו באוניברסיטאות, לא רק חוקרים. הקורסים האטרקטיביים לא היו בהכרח אלה של החוקרים המדופלמים, אלא פעמים רבות דווקא אלה של המורים האורחים, הסופרים והמשוררים ויתר המורים מן החוץ. 

הקשר הזה בנה אמון. כיום, משוררים וסופרים צעירים כבר לא מרגישים שהאוניברסיטה נחוצה להם. לא רק בגלל שהם יכולים לשמוע על טשרניחובסקי ועל דנטה בשיעורים באינטרנט, אלא גם מכיוון שהידע עובר אליהם דרך פילטרים שאינם נחוצים להם. זהו פילטר של שיח אקדמי הדוק ומהוקצע, שלא משרת את הצמא שלהם לידע. הפילטר הזה לא יוצר אמון. 

על מנת להחזיר את התלמידים צריך לשקם את מערכת היחסים הזו. השבת משרותיהם של המורים מן החוץ, כמו החזרת תחומי ההתמחות שלהם אל תוכניות הלימודים - הן חלק חשוב בבנייה המחודשת של האמון.

 

• הסופר מתן חרמוני מלמד כתיבה יוצרת וספרות באוניברסיטה הפתוחה ובמכללת ספיר

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו