על ההסכם עם טורקיה מעיבה בפועל רק סוגיית החזרת גופות הנעדרים־חללים מצוק איתן. היא תתפתח לוויכוח צורב, אלא אם כן יעלה בידי מצרים - דווקא היא - לכפות במהירות על חמאס להחזיר, לפחות, את הדר גולדין ואורון שאול. הקולות הצורמים משנות המאבק על גלעד שליט מהדהדים מחדש.
עניין אחר הוא תשלום הפיצויים לטרוריסטים הטורקים. זו אינה עשיית צדק, אלא מקח וממכר. ישראל קנתה את המשך המצור הימי על עזה ואת החדלת הפעילות האלימה של חמאס מעל אדמת טורקיה ב־20 מיליון דולרים. לא נעים אך שכיח.
היתרונות שבהסכם מוחשיים. מעצמה כטורקיה - אמנם בחולשתה - אשר בעידן זה של אופנת החרם מאסכולת ה־BDS מחדשת את הפעילות הדיפלומטית, מעניקה לישראל את הלגיטימציה שהיא כה זקוקה לה. מה גם שממעמקי האדמה בוקע אד הגז, שבמתווה כזה או אחר ימלא את קופת האוצר.
זאת יודעים כל שרי הקבינט. היות והמתנגדים להסכם אינם מצדיקים את עמדתם במחלוקת על הנעדרים־החללים, ניכר כי המניע לעמדתם הוא הרצון לעשות רווח פוליטי קל. הדבר כמעט גובל בספסרות מפלגתית. כאשר אביגדור ליברמן נגד - נפתלי בנט ואיילת שקד נגררים; וכשהם מעבר למתרס - יש גם כאבי בטן מפלגתיים לכמה משרי הליכוד.
אין לטעות: הם אינם רוצים לראות בדחיית ההסכם, ולא לשאת באחריות לפיצוץ בינלאומי כזה. רצונם להיות "נגד" ולזכות ברוח גבית בקרב בוחריהם, בתנאי שיובטח כי נותרו במיעוט. כמו האמירה הקלאסית המיוחסת למשה סנה, שפעם באו לקרוא לו מהמזנון להצבעה במליאה, אבל הוא נשאר ללגום תה "מפני שהמיעוט שלי מובטח".
אם בכוונת ליברמן ובנט ושקד, ועוד מי משרי הליכוד וכולנו, להשיג קידום פוליטי בזכות ההתנגדות להסכם, כי אז ראוי להימנע מדיון בקבינט. נתניהו יחסוך לעצמו כאב ראש אם יביא את אישור ההסכם לדיון מייגע במליאת הממשלה, ולא בקבינט. שם יש לו רוב. עם הרוב הזה ימסור הודעה במליאת הכנסת.
התסריט משעשע: יצחק הרצוג ינאם נגד, שלי יחימוביץ' וציפי לבני בעד. גם באופוזיציה יש מי שעושה חשבון קטנוני. אבל במליאה יאושר נוסח מוכר: הכנסת רושמת לפניה את הודעת הממשלה שיש הסכם עם טורקיה. רוב מוצק, גיבוי רחב, סוף פסוק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו