לקרוא את ההסכם בין השורות

הסכם הפיוס עם טורקיה הצמיח מחלוקת חריפה בציבוריות הישראלית. ואולם לפחות באופן חלקי, היה ויכוח חריף זה מעוגן בראייה מעוותת של ההוויה הבינלאומית ושל הכוחות המעצבים דרך קבע את דפוסי התנהלותם של שחקניה.

זה שנים רווחה בקרבנו הנטייה להשקיף על מערכת "היחסים המיוחדים", שצמחה בין וושינגטון לירושלים, כעל דגם ייצוגי של ברית שאפשר להקיש מקווי המתאר שלה גם על שותפויות אחרות. זאת, תוך התעלמות מן העובדה שברית זו היתה מעוגנת בין השאר בזיקה אידיאולוגית וערכית עמוקה, שגישרה וחיברה בין ארה"ב לבין ישראל, ושהולידה "תנאים של חיבה" ביניהן על יסוד תפיסות המושרשות עדיין בחברה האמריקנית על הזיקה והדמיון הקיימים בין שתי החברות מבחינת האתוס המכונן, המורשת ויעדי החזון. ואולם, העובדה שמסכת יחסים זו כללה וכוללת (נוסף על המימד האסטרטגי) גם מסד חברתי רחב ואיתן, שלא פעם העניק לישראל רשת ביטחון חיונית ביום סגריר, היתה ייחודית לקשר האמריקני־ישראלי, וכל ניסיון להשליך ממנה גם לגבי שותפויות בינלאומיות אחרות הוא מוטעה מיסודו. 

כך, למשל, היתה הברית הצבאית קצרת המועד, שהתגבשה בין ישראל לצרפת באמצע שנות ה־50 של המאה שעברה, תולדה בלעדית של הסיוע הצבאי שהושיט משטרו של הנשיא המהפכני ג'מאל עבד אל־נאצר לתנועת ה־F.L.N, שפעלה באלימות למיגורם של השלטון והנוכחות הצרפתיים באלג'יריה. בניגוד לאופיים ולשורשיהם המוצקים של "היחסים המיוחדים", הניסיון להעניק להתחברות זו אל מול האויב המצרי המשותף צביון אידיאולוגי ברוח המסורת הסוציאל־דמוקרטית היה מלאכותי וקלוש, והוא אכן נמוג במהירות כאשר השתנו הנסיבות המדיניות והאסטרטגיות.

אותם דברים אמורים גם בזיקה ל"ברית הפריפריה" שכוננה ישראל בשלהי אותו עשור עם אתיופיה, איראן וטורקיה. בהסכמים הללו נותרו שוליים על עמימות, שאיפשרו לצדדים לחיות בשלום עם פרשנויות שונות של מרכיבים מסוימים שנכללו בהם ולשמור על מרחב תמרון אל מול ביקורת מבית, ובה בשעה לטשטש את מימדיו הלעומתיים בזיקה לשחקנים אחרים במערכת האזורית או הגלובלית. מבחינה זו לא שונה ההסכם הישראלי־טורקי מרבים מקודמיו, שהושתתו באופן בלעדי על אדנים אסטרטגיים, ואין לראות בו את השקתו של ירח דבש מחודש בין שותפים לדרך ארוכה.

במקום לשוות לו חזות של יחסים מיוחדים שאינם קיימים, עדיף לנסות לפענח את המסר הסמוי הטמון בו והמעניק לו, חרף חסרונותיו לכאורה - ערך מוסף רב חשיבות, המאפיל על כל השאר. ואכן, באותה מידה שההסכם שנחתם בין ארה''ב לבין סין בפברואר 1972 לא הזכיר במפורש את בריה"מ כיריב, כך גם נמנע "ההסכם הטורקי" מלהצביע בריש גלי על ליבתו האסטרטגית מבחינתה של ישראל. ליבה זו מעוגנת בשאיפתה של ירושלים לעודד את תהליך התרחקותה של אנקרה מאיראן ומשלוחותיה במרחב, וכך להרים תרומה לכינונו של סדר אזורי מדיני, כלכלי ואסטרטגי חדש, שיסייע - הן ישירות והן בעקיפין - לקידום ביטחונה של ישראל. אם אכן יושג יעד זה, יהיה אפשר לראות בו פריצת דרך חשובה, גם אם לא כלולה בה הציפייה לבנות ציר חדש של יחסים מיוחדים עם טורקיה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו