לבריטים נמאס להיות הכספומט של אירופה

לא במקרה צמח האיחוד האירופי לאחר מאות שנים עקובות מדם, ובעיקר כתום מלחמת העולם השנייה. הרוסה ונתמכת באורח חסר תקדים בסיוע כלכלי אמריקני, שנשא את שמו של ג'ורג מרשל, הבינה היבשת המוכה כי יש יתרון בשיתוף פעולה. מה שהחל כמיזם חדשני של שר החוץ הצרפתי רובר שומאן בתחום הפקת הפחם - הפך לאימפריה־מפלצת.

הרעיון נישא על כנפי חזון גדול ותפיסה הגיונית נבונה. אך היו לו גם גידולי פרא של ביורוקרטיה מנופחת ומתנשאת ויהירה ובזבזנית ותופעת הלוואי הבלתי נמנעת שהשגשוג אשר החל כייבוא עובדים זרים בזול הפך למבול של פליטים המאיים על האירופאים ומכעיסם.

המניע העיקרי להחלטת הפרישה הבריטית שלשום היה, כמובן, כלכלי. נמאס לאנגלים לשמש (עם גרמניה וצרפת) ככספומט של המדינות העניות ולקלוט את הפליטים מאפריקה ומהמזרח התיכון. האיחוד עלה להם עשרות מיליארדים בשנה, והם חשו פראיירים.

המיאוס אינו רק אנגלי. לפני שנים נמצא לו אות מבשר בוויכוח שהתנהל באיטליה כאשר "הליגה הצפונית" השתעשעה ברעיון לפורר את המדינה המאוחדת כיוון שלא רצתה עוד לממן את הדרום רווי המוסלמים בנאפולי. בארצות אחרות קמו גורמים שלא רצו לפרק את מדינותיהם, אבל להסתלק מהאיחוד. הם בלטו בגרמניה ובצרפת בעיצומו של המאבק נגד קליטת הפליטים.

גורם משני - גם הוא חשוב - היה הנוגדנים הטבעיים לאיחוד. מגנים את הפורשים כ"לאומנים", ויש בוודאי כאלה, אבל לא כולם. האיחוד האירופי איים על הזכות ל"הגדרה עצמית" שניסח כמעט לפני 100 שנים וודרו ווילסון. כאילו לא ידעה שובעה לחצה הביורוקרטיה של האיחוד מבריסל על כל הבירות ביבשת לצמצם את ריבונות הממשלות הנבחרות לטובת ארגון ענק, מאיים, חסר גבולות וריסון. אלמלא ספג עתה האיחוד האירופי מכה ש"סופה מי ישורנו?" היה חותר להפוך את מוסדותיו לממשלה אחידה של אירופה. אך עמיה אינם רוצים.

מפני שרוב הוויתורים על הייחוד למען האיחוד מובילים למקומות רעים, וברבות הימים גם לטשטוש הבידול התרבותי לטובת מכנה משותף אפור. עוד זמן מה כזה - ואולי בזכות מעמדו של האינטרנט - יש סיכוי שהיתה עולה דרישה להאחדה של כל השפות ביבשת, והצרפתי היה קורא בבית הספר את "טרטיף" באנגלית, וכמותו גם התלמיד הגרמני משנתקל בטקסט של "פאוסט". הרי לאפשרות כזאת של לשון אחידה כיוון ד"ר אליעזר זמנהוף כבר ב־1887 את שפת האספרנטו. היא היתה מוחקת כל גוון למרות שנועדה להיות רק "שפה שנייה".

ביסודו של דבר יש באיחוד האירופי משהו מהרעיון החיובי אך הבלתי אפשרי המונח ביסוד הסיפור המקראי על מגדל בבל. בעידן התנ"כי גויס הכוח האלוהי להפיצו לכל עבר. שלשום החלו במלאכת הריסתו 52 אחוזים מבוחרי בריטניה.