לא נותן למציאות להפריע
, עודכן
במקום לנקוט דפוס פעולה ברור אל מול איום הטרור האיסלאמי, אובאמה בחר השבוע להתפלמס על סמנטיקה • הוא הפסיד, אך מי מהמועמדים לנשיאות ירוויח?
הטבח שהתחולל אור ליום ראשון באורלנדו, פלורידה, וגבה את חייהם של 49 אנשים, לא היה אירוע ייחודי. למרות היקפו המפלצתי אפשר להגדירו כחוליה נוספת, השלובה במסכת רחבה של פיגועי ירי שהתרחשו בשנים האחרונות על אדמת ארה"ב, ושאפשר להגדירם כפעולות טרור איסלאמי לכל דבר ועניין.
ואכן, המדובר בביטוי נוסף של דפוס חוזר ונשנה של ירי ללא הבחנה, שביצע מפגע בודד (או צמד מפגעים) בהשראתן של תנועות איסלאמיסטיות קיצוניות דוגמת אל־קאעידה או דאעש, או בעידודם הישיר של נציגיהן (כמו בפרשת ההרג בפורט הוד, שאליה נגיע בהמשך).
למרות סירובו העיקש של הנשיא אובאמה להכיר בעובדה שמסכת שלמה של אירועים רצחניים, שפקדו את האומה האמריקנית בעקבות המפץ הגדול של 11 בספטמבר 2001, היתה מעוגנת בהווייתו של האיסלאם הג'יהאדיסטי, שבה המציאות וטפחה על פניו. אובאמה הפך אפוא לתאומו ולתואמו הנלעג של האדמירל הטורקי הבלתי נשכח מן המאה ה־16, שבהבל פיו מחק מן המפה את הארכיפלג מלטה ("מלטה יוק") רק משום שלא הצליח לזהותה במשקפתו.
הפיל בחדר
גם היום ממשיך אובאמה מסורת רבת שנים זו של התכחשות לעולם הממשי, והוא ממשיך להתבונן בו ובכוחות המפעילים אותו בעיניים עצומות לרווחה. כך, למשל, ובניגוד מוחלט למסכת אמונותיו והתבטאויותיו של הנשיא ה־44, היוותה פרשת ההרג ההמוני בבסיס פורט הוד שבטקסס, שהתרחשה ב־9 בנובמבר 2009, ושגבתה את חייהם של 13 אנשים, אירוע טרור איסלאמי מובהק. הפסיכיאטר הצבאי שביצע את הירי, נידאל מליק חסן (שהוריו היגרו לארה"ב מן העיירה אל־בירה), עלה על נתיב הרצח שלו בברכתו של המטיף הקיצוני אנוואר אל־עוולקי, שהיה מן הבולטים בקרב פעילי אל־קאעידה בתימן.
אותם דברים אמורים הן לגבי פיגוע המרתון, שהתרחש בבוסטון ב־15 באפריל 2013, ושמבצעיו - האחים ג'וחאר וטמרלאן צרנאייב - נשאבו עמוק אל תוככי האיסלאם הקיצוני והאלים, והן לגבי הטבח בסן ברנרדינו שהתחולל לפני כחצי שנה, ב־2 בדצמבר 2015.
ואכן, גם שורשיו של אירוע טרור המוני זה, שבו נהרגו 14 אנשים, היו מעוגנים ישירות בתהליך הרדיקליזציה המואץ שעבר זוג המפגעים, סייד פארוק ואשתו טשפין מליק, ושהוביל אותם היישר אל שורות קנאי האיסלאם.
על רקע תפיסה מושרשת זו, השוללת מן הטרור האיסלאמי הממשיך להשתולל בעריה של ארה"ב את קווי המתאר וההקשרים הייחודיים שלו, אין זה מפתיע כלל ועיקר שגם המגה־פיגוע שהיכה באורלנדו הצמיח תגובות נשיאותיות עמומות ומתחמקות. העובדה שארגון דאעש קיבל על עצמו את האחריות לטבח שביצע עומאר מאטין, שהוריו היגרו לארה"ב מאפגניסטן; העובדה שהבולשת הפדרלית חקרה אותו פעמיים על רקע התבטאויותיו הקיצוניות והחשד שהיה קשור לארגוני טרור; והעובדה שהושפע - כדברי אובאמה עצמו - מ"חומרים שהופצו על ידי גורמים קיצוניים ברשת האינטרנט" - בכל אלה לא היה די כדי להביא את הבית הלבן לחרוג הפעם ממנהגו ולהשמיע סוף סוף את מילות הקוד: "טרור איסלאמי קיצוני".
התמרכזות או הקצנה?
וכך, את מקומה של מנהיגות תקיפה ואמינה, שהחברה האמריקנית כה ייחלה לה בעקבות הטראומה שחוותה, תפסה התפלפלות סמנטית, שנועדה לתרץ התנהלות רופסת. במקום שיתווה כיוון וישרטט דפוסי פעולה ברורים אל מול האיום מבית, בחר אובאמה להתפלמס עם יריביו הפוליטיים על משמעותם של מושגי יסוד בשיח הציבורי. זאת, תוך העלאת הטיעון המאולץ, שלפיו כל ניסיון לקשור אירועי טרור דוגמת אלה שהתרחשו באורלנדו, בסן ברנרדינו או בפורט הוד לאיסלאם הקיצוני, עלול להצמיח הכללות גורפות ולא מבוססות. הכללות אלה, לפי אובאמה, יכלילו ללא הצדקה את כל זרמיה ואגפיה של דת האיסלאם תחת קורת גג מיליטנטית ואלימה אחת.
על רקע גישה זו, שהקרינה חולשה, ריחוק וניתוק מזירת ההרג באורלנדו, אין זה מפתיע שהמועמדת לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית, הילארי קלינטון, בחרה לחצות את הרוביקון. בניגוד לאובאמה, קלינטון לא היססה כבר למחרת הפיגוע להעלות על דל שפתיה את המושג "טרור איסלאמי". היא התחייבה לטפל "בדחיפות מירבית" באתגר שמציב דאעש על ביטחונה הלאומי של ארה"ב.
למרות זאת, ולפחות בטווח הקצר, עשוי סדר היום החדש, שבטבורו המאבק בטרור, לשפר את מעמדו של יריבה, דונלד טראמפ. זאת לאחר שבשבועות האחרונים איבד המיליארדר גובה בסקרים, מול נסיקתה המחודשת של מזכירת המדינה לשעבר. ככלות הכל, היה זה המועמד הרפובליקני ששוב ושוב יצא חוצץ נגד אוזלת ידו של הממשל במאבק בטרור מבית ומחוץ, ותבע לא רק לאסור את כניסתם של מוסלמים ליבשת האמריקנית, אלא גם לקיים מעקב הדוק הרבה יותר אחרי מוקדי סיכון ביטחוני בקרב הקהילה המוסלמית בארה"ב.
וכך, אל מול האומה האבלה, הבטיח טראמפ שכניסתו לבית הלבן תבשר את פתיחתו של עידן נחוש הרבה יותר במאבק למיגור הטרור מבית האיסלאם הרדיקלי. ואולם, אין לשכוח שהבחירות לנשיאות עתידות להתקיים ב־8 בנובמבר ולא ב־8 ביולי. במילים אחרות, החרדה שהצמיח הפיגוע עשויה לשקוע בהדרגה, ובכך לתרום לעיצובו של סדר יום אלקטורלי חדש, וייתכן שאף מאתגר יותר, עבור המועמד הרפובליקני.
יש לזכור גם שלמרות האירוע הטראומטי, אין עדיין עדויות מוצקות לכך שהציבור האמריקני מוכן לשוב במנהרת הזמן לעידן המדינה המגויסת, שאפיין את התנהלות ממשל הנשיא בוש הבן בעקבות פיגועי 11 בספטמבר 2001. יתרה מזאת, המסך כבר ירד על עונת הפריימריז, שבמהלכה עיקר המאמץ במחנה הרפובליקני הופנה לגיוסם של "שומרי החומה והמגדל" הטהרנים, המהווים את הגרעין הקשה של תומכי ואוהדי המפלגה.
עתה, לאחר שטראמפ זכה בקרב הפנים־מפלגתי בזכות גישתו האנטי־ממסדית והלוחמנית, מתבקש מבחינתו תיקון של מסלול התקדמותו. זאת באמצעות פנייה לעבר המרכז הפוליטי המתון, העמוס במצביעים עצמאיים ופרגמטיים.
ב־2012 ביצע המועמד הרפובליקני מיט רומני תהליך התמרכזות זה בשלב מאוחר מדי של התמודדות מול אובאמה, והדבר הוביל להפסדו. היום טראמפ נמצא במצב דומה. אף על פי שהמשך אימוצה של רטוריקה מתלהמת וקשוחה, במיוחד במישור המלחמה בטרור, עשוי להניב עבורו רווחים קצרי מועד - תוצאות המערכה כולה יהיו מעוגנות במידת יכולתו לזנוח, או לרכך לפחות מקצת מעמדות אלה, כדי לזכות בחותמת כשרות מטעמו של הזרם המרכזי בפוליטיקה האמריקנית. השאלה היא אם איש העסקים הרפובליקני יסכים לעיסקת חבילה מסוג זה, שבה טמון מפתח הזהב לבית הלבן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו