הדבש הופך למריר והחלב הופך דליל

"וחג הקציר ביכורי מעשיך אשר תזרע בשדה" (שמות פרק כ"ג)

כשהחלה ההתיישבות בארץ ישראל נולדה בקרב ההתיישבות החקלאית מסורת מבורכת של חגיגות חג השבועות. ראשי הילדים היו מעוטרים בזרי פרחים שנקטפו בשדות החקלאיים, וידיים אחזו בטנא ובסלים ששפעו את פרי האדמה. טרקטורים מקושטים גררו עגלות עמוסות בארגזי ירקות ופירות טריים שנקטפו מאדמות החקלאים ובאוויר היה ניחוח של עבודת כפיים ושל רגבי האדמה.

המבוגרים זמזמו את השיר "שורו הביטו וראו" ולא פסחו על הבית שמבטא את הצורך העז להפריח את השממה ולמלא את האדמה בחיים.

"את, מכוש, טוריה וקלשון, 

התלכדו בסערה, 

ונדליקה שוב את האדמה, 

בשלהבת ירוקה".

בשנים האחרונות, שבהן המשבר החקלאי נוגס בבשרם של החקלאים, הכל השתנה. עגלות החג אינן עמוסות בתוצרת חקלאית, ופניהם של החקלאים כבר איננו דומה למה שהכרתי בילדותי. דאגות רבות חורצות את מבטם, וידיהם שידעו את האדמה כבולות בפוליטיקה שלא מאפשרת להם להתפרנס בזיעת אפם כפי שידעו הם לעשות בעבר.

התמונות בחדשות מדווחות על השמדה של תוצרת חקלאית שנובעת בשל העובדה שאין תמורה להשקעה ולהוצאות הגידול. הממשלה פותחת שעריה לכניסה של ירקות מחו"ל ועוסקת ברעיון של פתיחת שוק יבוא פטור ממכס והגבלות. נוסף על כך היא מעמיסה קשיים על יצוא של התוצרת המקומית לארצות רחוקות, הרשתות רוכבות על גבם של החקלאים, ומחירי המים לא מסובסדים.

חג השבועות בפתח, וזיכרונות ילדותי לא מרפים מראשי. האמנם תמו להם הימים האלו שבהם הדלקנו את האדמה מידי שנה בשלהבת ירוקה? האם לא יקום בדורנו שוב אדם בעל חזון כמו דוד בן גוריון שיאמין שעתיד הישוב היהודי בארץ תלוי בהפרחת המדבר? הנגב? הערבה?

לפני שנים חרתה הציונות על דגלה את ערך החקלאות ואת הצורך להפריח את השממה. ארץ זבת חלב ודבש אנו קוראים לעצמינו, אך הדבש הופך למריר והחלב הופך דליל.

החקלאים בקיבוצים ובמושבים מביעים את מצוקתם מול משכנו של ראש הממשלה ושל שר החקלאות, טרקטורים דוהרים אל הכנסת במקום לחרוש שדות, ובחג שבועות הקרב ובא שוב אראה בערבה (היכן שאני מתגוררת) מבטים מושפלים של חקלאים שכל כך האמינו בדרכם, אך לא יכלו לה.

בתפיסתי שלי, כבת של חקלאים, אני רואה את הרעיון הציוני מתהווה בקשר שמתקיים בין האדם לאדמה. ולא רק בפסיעתו עליה, אלא בעיקר כשהוא מצליח להפריח את השממה ולהפוך את אדמתו למקור של חיים. מקור של חיים לא רק לעצמו, אלא לעם שלם. 

פעם בחג השבועות זימזם סבי תחת שפמו הסמיך את שירי ארץ ישראל. בעיניו ראיתי את אהבתו לאדמה, ובכפות ידיו הקשות הרגשתי את עמלו.

והיום, פניו עצובות. הוא מביט באדמה שהוא כל כך אוהב, אוחז ברגביה ומייחל לימים אחרים. ימים שדומים לראשית ההתיישבות. ימים שידענו שאנחנו ארץ זבת חלב ודבש.

הכותבת היא סתיו טל למשפחת חקלאים בארץ, דור רביעי

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו