סוד ההצלחה: "חוצפה" ישראלית

"שמעתי שבתרבות שלכם לא נהוג לשאול את המרצה שאלות, כי זה נחשב לפגיעה בכבודו והטלת ספק במקצוענותו", כך אמרתי ל־400 משתתפי כנס באחת ממדינות אסיה שבהן ביקרתי לאחרונה. מטרת הביקור היתה לשוחח על מהות המצוינות ודרכי פיתוחה כפי שמתבטאים בפעילות קרן וולף. "בתרבות שלי זה הפוך", המשכתי. "אצלנו, אפגע אם לא תשאלו, כי זה יהיה סימן שלא עוררתי בכם עניין". הייתי מרצה זרה יחידה, ואחריי הרצו עוד שלושה מומחים מקומיים. בסיום הכנס, כל השאלות הופנו אלי בלבד. זה לא היה מפני שרק אני "עוררתי בהם עניין". זה היה משום שרק אני נתתי רשות לשאול.

"אתם, הישראלים, אתם העם החכם", הודיעו לי שוב ושוב טייוואנים, דרום־קוריאנים וסינים שפגשתי. הסכסוך הישראלי־פלשתיני ותנועת החרם BDS ממש לא עניינו אותם. מבחינתם, ישראל היא מודל לחיקוי של יצירתיות, מצוינות והצלחה, שזוכה להערכה רבה. הם ערים לכך שהישראלים מטילים ספק בסמכות, שלכל אחד מאיתנו יש לא רק דעה מוצקה אלא גם החוצפה להשמיע אותה, ושבישראל יש יותר מהנדסים ובעלי תואר דוקטור פר־אדם מבכל מדינה אחרת בעולם. הם רואים בכל אלה תשתית המבטיחה הצלחה. "אנחנו חייבים לשלוח אליכם הרבה יותר סטודנטים", אמרה לי פרופסור לביולוגיה מולקולרית בטייוואן והסבירה: "אצלנו הם לומדים לרכוש ידע, אבל אצלכם הם מגלים את היצירתיות. הם נפתחים, מעזים לשאול ולומדים לחשוב מחוץ לקופסה".

גורמים רבים חוברים ליצירת הצלחה. חלקם פנימיים, כגון שונות גנטית, סקרנות ותשוקה טבעית לדעת; וחלקם חיצוניים - נורמות תרבותיות, סביבה משפחתית־חברתית, מערכות תומכות. אנחנו דורשים מהילדים שלנו להטיל ספק, לחקור ולבדוק. כל ילד בן 3 נדרש לעמוד על כיסא, מול כל המבוגרים שבחדר, ולשאול מה נשתנה. לא הביישן למד, אמרו חז"ל (מסכת אבות, ב', ה'), ובכך הבהירו מהי אחת התכונות החשובות ביותר הנדרשות לנו כדי להיות מסוגלים לשאול - היכולת לרכוש ידע או הבנה אינה מספיקה. יש צורך בתעוזה.

אחד הנושאים החוזרים בדבריהם של זוכי פרס וולף למיניהם הוא העקשנות שלהם להעז, גם במחיר של ניכור וסכנה לקריירה האישית שלהם. "המזל שלי היה שלא תמיד הקשבתי לאלה שדרשו ממני להמשיך בתלם המוכר. העדפתי לפרוץ גבולות ולבדוק מה יקרה", אמר אחד הזוכים. זוכה אחרת סיפרה שכשהציעה פתרון מהפכני לבעיה, המנחה שלה הציע לה להחליף מקצוע. "במקום זה - החלפתי מנחה", אמרה. פרופ' דן שכטמן התעקש על גילוי הקוואזי-גבישים, עקשנות שהביאה לסילוקו מקבוצת מחקר בטענה שהוא "מטיל עליה קלון" ולביקורת חריפה מצד עמיתים רבים. ההמשך ידוע: שכטמן לא נרתע, הוכיח את התיאוריה שלו ובסופו של דבר זכה בכל פרס אפשרי, ובכלל זה פרס וולף ופרס נובל.

בימים הקרובים יצטרפו שבעה זוכים חדשים ל־304 זוכי פרסי וולף - מדענים ואמנים מרחבי העולם כולו, הזוכים בפרס מסיבה אחת בלבד: הם העזו לשאול - והצליחו. הם נותנים משמעות חדשה, רעננה, למשפט המוכר - והעיקר, לא לפחד כלל.