אתגר החופש: יש דרך שפויה?

בואו נביט למציאות בעיניים: אחד מתפקידי ההורה הוא להיות בייביסיטר. אתם יכולים לשאול כל הורה שהלך בשיא החום או שיא העייפות עם הילד לגן המשחקים. לא נעים, אבל זה חלק מהתפקיד. לנדנד אותם על הנדנדה גם כשהדבר היחיד שמתנדנד מול עיניך הם מחוגי השעון שתוהים מתי כל זה ייגמר ויהיה אפשר לשוב הביתה. אז רוב הזמן אנחנו ההורים משמשים בייביסיטר, אבל לפעמים, מה לעשות, אנחנו צריכים לתת את התפקיד הזה לאחרים, כדי שאנחנו נלך לעבודה. זו לא מילה גסה. זה חלק מתפקידי ההורה.

וכך מגיעים יולי־אוגוסט - וזה כבר מעבר לפינה - ואיתם הצורך באנשים שישגיחו על האוצרות שלנו. אז פעם, כשהיינו ילדים, היינו הולכים לקייטנה בבריכה, נתונים לחסדי המדריכים, שהיו במקרה הטוב בתיכון, וחילקו לנו חולצה שהיתה אטרקציה מדהימה, אבל ללא ספק, האטרקציה העיקרית היתה השוקו והלחמנייה.

כל זה היה יכול להיות נחמד אלמלא היום שוקו ולחמנייה זה כמעט בסיסי לכל ארוחת בוקר, חולצה אנחנו מוציאים לכל אירוע משפחתי, גם אם זה פעם בשבוע, ומדריכים בני 15 אנחנו שומרים לתנועת הנוער בלבד. הסטנדרטים השתנו, ואיתם גם המושג "קייטנה". במקום מסגרת ששומרת על הילדים בחן, באהבה, עם תכנים ערכיים ומשחקים שגרתיים, אנחנו מוצאים את עצמנו נתונים למתקפה על כל החושים שלנו. זו לא קייטנה אם אין לה שם מפוצץ ועשרות אטרקציות ליום. וכן, גם המחיר בהתאם.

אז בואו נדבר על זה רגע. קייטנה היא לא מותרות. נקודה. היא זו שמאפשרת להורים להמשיך לעבוד, להמשיך להתפרנס, ולהמשיך לדאוג לכך שהמשק יעבוד כרגיל. ויש מקום בהחלט לקייטנות מלאות באטרקציות יקרות, אבל רק בשלב ב'. כל מקום, כל עיר, כל יישוב, חייבים מבחינה ערכית ומהותית להציע קייטנה שהיא בסיסית, המאפשרת להורים ללכת לעבודה בלב שמח ורגוע, ועם היכולת הבסיסית לסגור את החודש. מי שרוצה ויכול יותר - שישלח בכיף למסגרות היקרות. אבל כשהמסגרת הכי בסיסית לשמירה על ילדים שלא יכולים להישאר לבד בבית עולה סביב 2,500 שקלים לילד אחד, ובהנחה שיש יותר מילד אחד במשפחה, ובהנחה שגם ביולי־אוגוסט המשפחות משלמות משכנתא או שכירות וגם חשמל ומים, אנחנו מפספסים את הנקודה. 

ויש נקודה נוספת שאנחנו זונחים בכל שנה מחדש - הילדים הגדולים שלנו. נכון, הם כבר יכולים להישאר לבד בבית, וגם להעסיק את עצמם נפלא. אבל תראו לי מבוגר אחד שפשוט לו להעסיק את עצמו במשך תשעה שבועות רצופים, בלי שום מסגרת ובלי שום הכוונה. מדהים שאנחנו מצפים לכך מהילדים שלנו, שזקוקים ליד מכוונת, למסגרת מאווררת מאוד, קצרה ולא תובענית, אבל יומיומית, משהו מעבר למסגרת של המשפחה או לרשימת רעיונות שההורים יכולים לתת. אנחנו כל כך עסוקים בהישרדות הכלכלית, ובתחושת הרווחה המדהימה שבאה לאחריה כשהילדים כבר לא זקוקים למסגרות באלפי שקלים, שאנחנו שוכחים לרצות לדאוג למסגרות גם לגדולים. אז הגיע הזמן לדבר על זה. אסור לנו כחברה לאפשר מצב שבו מתבגרים נופלים חינוכית ומשפחות נופלות כלכלית, בגלל חודשיים של חופש גדול.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו