"חוק הדגל והסמל": רלוונטי מתמיד

היום לפני 67 שנה אישרה הכנסת את "חוק הדגל והסמל" ובכך עיצבה את "חלון הראווה" שדרכו רואה אותנו העולם כולו. אומה מתחדשת זקוקה לסמלים ולטקסים, קודם כל לשם גיבוש פנימי. אחרי 68 שנות עצמאות הצורך הזה קיים ביתר שאת, כי אין דבק טוב יותר בין חלקי העם מאשר דגל אחד שמתנוסס ממעל. עוד בסוף המאה ה־19 עמד על משמעות הדגל לא אחר מאשר תיאודור הרצל. "בדגל מכוונים את בני האדם אל אשר יחפוץ המכוון, וגם לארץ הבחירה", כתב חוזה המדינה - וצדק בכל מילה.

מאה שנה מאוחר יותר, בתקופה שבה נהוג לראות במדינות מותגים, מתגלה תפקיד נוסף של הסמלים הלאומיים. כפי שלוגו מוצלח נועד לשדר את תוכנו של מותג ואת ערכיו, כך גם סמלי מדינה - בעולמנו התזזיתי, שבו קשה לתפוס את תשומת הלב של הצופה ליותר מכמה שניות, אמורים להעביר מסר מיידי. במובן הזה הסמלים של מדינת ישראל, ובמיוחד הדגל, הם יצירה גאונית. קשה לתפוס כיצד תמונה גרפית פשוטה כל כך - מגן דוד ושני פסים - מצליחה לבטא את כל ההיבטים החשובים של התחייה היהודית. יש כאן הכל: אחדות ותעוזה, עוצמה ורגש, המשכיות לצד חדשנות, מסורת לצד קידמה.

מעניין שהרצל ראה לנגד עיניו דגל אחר למדינת היהודים. על פי הצעתו, המרכיב החשוב בו היה צריך להיות מקבץ של שבעה כוכבי זהב - ביטוי לשבע שעות עבודה - ומסר של עבודה יצרנית מצד אחד ושל דאגה לעובד מצד אחר. אלא ש"הדגל הלאומי", זה שמושתת על טלית ומגן דוד, ניצח את "הדגל החברתי". ניצחון זה בא מלמטה, בזכות בחירת הפעילים מן השורה, וגם בכך יש לקח חשוב לימינו. עם כל החשיבות לסוגיות החברתיות, הן דבר חולף שלא מסוגל ללכד אנשים לאורך זמן. ערכים לאומיים, לעומת זאת, אינם עוברים מן העולם.

דגל ישראל הוא אחד המזוהים ביותר בעולם. האופן שבו הוא מיטיב לשמש "פני המותג" של ישראל בא לידי ביטוי אפילו בקרב האנטישמים. אלה יזהו אותו גם ממרחק של קילומטרים. לפני כמעט 30 שנה, בהיותי נער בבריה"מ, הוכיתי על ידי חבורת בריונים כשסירבתי להוריד מן הבגד סיכה ועליה דגל ישראל. המכות לא היו נעימות, בלשון המעטה, אבל אני זוכר בעיקר את המילים שסינן אחד התוקפים: "שונא את היהודים האלה, אבל תראו מה הם מוכנים לעבור למען הדגל שלהם".

בכל יום עצמאות מתמלאת הארץ דגלי כחול־לבן, והלב מתמלא שמחה. אם אפילו לצברים, שרגילים למראה זה, מדובר במחזה מרגש, עבור מי שגדל בניכר וקיווה לעלות ארצה ההתרגשות גדולה שבעתיים. כותב שורות אלה יכול להעיד שהיא לא עוברת גם אחרי 26 שנה.

הכותב הוא מקים ארגון ההסברה "הפנים של ישראל"

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו