הרוח הבאר־שבעית ניצחה

כשנכנסתי לתפקיד ראש עיריית ב"ש שמתי לעצמי שתי מטרות: הראשונה היתה להקים היכל תרבות והשנייה לבנות איצטדיון, שאיתו היו יותר קשיים מבחינת המינהל והמימון. כדורגל הוא בעצמותיהם של צעירי ב"ש. היום אני רואה עד כמה צדקתי בתחושה, כשאני רואה את החוויה של האנשים בעיר, שבכל הגילים עוקבים אחרי הקבוצה ומודעים לכל נקודה שהקבוצה לקחה, וזה מרגש ונוגע ללב.

ידעתי שלצעירים אין חשוב מזה. ידעתי גם שאיצטדיון וסרמיל, שנבנה ב־1964, היה מתאים לזמנים ההם אבל לא מתאים לזמנים של היום. כר הדשא שם היה מרוחק מהקהל, בעוד שהאיצטדיון היום תלול ורואים את המגרש מכל זווית. הלבבות של האנשים נפתחו ותפסו שכשיש אצטדיון חדש וקבוצה מנצחת זה מחייב אותם להתנהג כמו נסיכים.

אני מגיע לכל משחקי הבית ואני רואה את האוהדים המופלאים ומעז לומר שרוב המדינה רצתה שהפועל ב"ש תהיה אלופה. יש רוח מיוחדת באיצטדיון, תחושה של בית חם, הוא בנוי בצורה יפה ובנוי לתפארת, והאוהדים בהתנהגות האלגנטית שלהם מוסיפים לזה. הם קוראים ושרים גם במצב נחיתות באמצע המשחק וזה בסוף תמיד נגמר טוב.

הפועל ב"ש מייצגת את הדברים שאני מאמין בהם. אלגנטיות, השקעה ומקצוענות. מגיע למאמן ברק בכר שהצליח להשליט את המשמעת. יש לנו שחקנים נהדרים והם בנויים בדיוק כמו קבוצה שלוקחת אליפות. אני מלווה את הקבוצה שנים רבות וראיתי איך היא הופכת להיות משמעותית.

מגיע לאלונה ברקת על ההשקעה שלה. מגיע לה יישר כוח וטפיחה על השכם. היא עושה זאת בצניעות. לקבוצה יש מנהיגות חשובה מאוד שמתחילה באליניב ברדה, שמשרה מהאישיות ומהצניעות שלו על ההתנהגות של הקבוצה, ויש את מאור בוזגלו ושיר צדק יחד איתו. יש צעירים מצליחים.