מקום ראשון בזריקת אחריות

הראיונות שנתן אתמול יו"ר האופוזיציה יצחק הרצוג בכלי התקשורת היו פאתטיים, כאלה המעוררים רחמים או גיחוך. ניסיון משונה ומאולץ לתרץ את אחד הכישלונות הפוליטיים הצורבים ביותר בתולדות מדינת ישראל. בקול רועם האשים הרצוג את ראש הממשלה, את שלי יחימוביץ', את השמאל הקיצוני, את ה"כנופיות" ביהודה ושומרון ואת התקשורת בהכשלת המהלך שאותו ניסה להוביל. משום מה הוא שכח להפנות מבט לעבר עצמו ולומר בקול גדול, "טעיתי, מנהיגותי לא עמדה במבחן ברגע האמת".

נכון שהרצוג לא זחל לתוך הקואליציה, אולם זקיפות הקומה שאותה ניסה להציג רק הנמיכה את קומתו. הצעתו להיחקר במכונת אמת מזכירה חשודים שמנסים להסיר מעל עצמם אחריות.

האמת שקופה וברורה, אין צורך במכונה. כדי להוכיח אותה היה צורך במידה רבה של אומץ לב, דבקות במשימה ואמונה בצדקת המהלך.

אין לי ספק שבנימין נתניהו ניהל בהגינות וביושר את המו"מ עם יצחק הרצוג. כל מי שמבין במדינאות יודע שהיה יתרון משמעותי בצירוף המחנה הציוני לממשלה, בייחוד בימים שבהם נוצר סיכוי למהלכים דרמטיים באזורנו. ההצעות שהרצוג קיבל היו נדיבות, אולם במהלך המו"מ התברר שהרצוג לא מסוגל לספק את הסחורה ממפלגתו שלו. אין זה משנה כלל מה היו המניעים של חבריו למפלגה, מה גם שהם נאחזו בהצהרותיו שלו, שלא יישב בממשלת נתניהו. כל מי שמנסה לטעון שהמהלך מול המחנה הציוני היה רק כדי להכניס את ליברמן, לעניות דעתי טועה ומטעה.

יש רגעי מבחן שבהם מנהיגים נדרשים לקבל החלטות, לעיתים החלטות קשות מאוד. זהו למעשה מבחנה של מנהיגות. ליצחק הרצוג לא היה אומץ הלב על מנת להכריע ולעמוד מול חבריו במפלגה, לשכנע בעמדתו ולדרוש את הסכמתם. דווקא אל מול הזדמנות מדינית נדירה היא מיצמץ וקיבל פיק ברכיים. אני נוטה להאמין לו ששלי יחימוביץ' ביקשה להיות שרה, כמו אחרים במחנה הציוני. אבל אלו יכולים לשמש רק טיעונים לעונש הפוליטי המסתמן.

על רקע כישלון ניהול המו"מ של יצחק הרצוג, מסופקני אם הוא עצמו מאמין שהשר יעלון ואורלי אבקסיס ייענו לקריאתו ויצטרפו למחנה הציוני.