דפיקות לב מואצות בת"א

1. משחק מספר אחד בפלייאוף הוא תמיד מוקש גדול לקבוצות הביתיות. קבוצות החוץ מגיעות נטולות לחץ ולעיתים עם הפתעות בשרוול שמגבירות את הלחץ על הקבוצה הביתית. עבודה של שבעה חודשים להשגת היתרון יורדת לטימיון בארבעים דקות. הפועל ירושלים חששה מנייט רובינסון, כי בניצחון הדחוק שלה בליגה בדרייב אין בתחילת החודש הוא לא שיחק. אף אחד בירושלים לא שיער שרובינסון ייתן הצגה ששמורה רק לשעות הקטנות של הלילה. ירושלים החליפה עליו שומרים, אבל היתה חייבת להוציא לו את הכדור מהיד בשמירות כפולות. כל העונה מסתמכת ירושלים על הכישרון שלה, הפעם זה כמעט לא הספיק. זה היה אחד ממשחקי הפלייאוף הכי גדולים שנראו בסביבה והפועל ת"א, בפעם הרביעית העונה מול ירושלים, לא מצליחה לצאת מזה עם ניצחון.

2. גם בצד הצהוב של ת"א נרשמו הערב דפיקות לב מואצות. מול יריבה פחות נאיבית מבני הרצליה זה גם היה נגמר בהפסד. אם פול דילייני היה קולע את שתי האחרונות לקריית גת במחזור הסיום של העונה ומכבי היתה מקבלת הערב את ראשל"צ, זה היה יכול להסתיים אחרת. ז'אן טבק בא בסיום בטענות לכל העולם, אבל כשמכבי נראית ככה הוא צריך לבדוק קודם כל את עצמו.

מסכת חילופים הזוייה, הרכבים בעייתים ובלגאן התקפי שהסתכם ב־18 איבודי כדור! אם הרצליה לא היתה מסתפקת במטווח ובעיקר לא משאירה על הקו 13 זריקות עונשין.

3. על הערב הראשון של הפלייאוף המדהים העיבה השתוללות חסרת רסן של אנשי נהריה לפני הסיום מול אילת. זה נראה שהשופטים, גילי כהן ופיני רימון, היו חייבים לשרוק עבירה של וויאט על ברנדוויין במינוס חמש, 16 שניות לסיום, אבל אין מצב שמאמן מוערך ולאחר מכן יו"ר המועדון ייכנסו למגרש ויגיעו למצב של אוטוטו עימות פיזי עם השופטים. בואו נרגיע.