יום השואה: לזכור ולהאמין
180 אלף ניצולי שואה עדיין עימנו כאן בישראל. רבים מהם מבוגרים מאוד, אבל חלקם פעילים ובעלי יכולת לספר את סיפורם. ב־35 השנים האחרונות היתה לנו ב"אלה" הזכות להכיר אותם, לחבר אותם למתנדבים, ליצור איתם ועבורם מסגרת חברתית ולסייע בטיפולים נפשיים למי שנצרך.
הזיכרון הצרוב בעורם ובנשמתם לא נמוג. יותר מ־70 שנה עברו, אבל החור השחור של ילדים הרואים את הוריהם נקרעים מהם, של הורים הנאבקים על נשימה אחרונה, של רכבות אינסופיות עמוסות אנשים בדרך אל מותם האיום, של אנשים הנאבקים על רסיס אחרון של צלם אנוש - החור השחור הזה עדיין קיים.
רבים מהם שמרו את "סודם" שנים רבות, אפילו מבני משפחותיהם הקרובים. הדיסוננס העצום בין הצורך להישרד ולהמשיך לחיות לבין הזיכרון יצר הדחקה עמוקה. האובדן והמוות תורגמו לעיתים לרצון עז לשכוח, להחביא את מה שקרה, לבושה ולרגשות אשם. למי שהאמין באלוהים היה קשה להבין איך ולמה נוצרה האכזריות הזאת כלפי בני אנוש מידי בני מינם.
השורדים שהצליחו להימלט מהגורל הסתתרו, החליפו שמות והסתירו זהויות, ברחו בשבילי אירופה, אסיה ואפריקה, שרדו מלחמת קיום שנייה, ואלו שמזלם שפר עליהם אף עלו לישראל. הם הקימו כאן מדינה ולעצמם הקימו משפחות. גם הם "מגש הכסף". דבר מופלא הוא היכולת שלהם לאורך שנים להתנדב, לתרום לחברה, להיות חלק מהבית החדש ששמו מדינת ישראל. כמעט אי אפשר לתפוס איך מתחילים מחדש אחרי הזוועה והתופת שהיו מנת חלקם ומאיפה מגייסים כוחות נפש כשלהם.
ביומנה של אנה פרנק, שאליו חזרתי לציון יום שחרור הולנד מהנאצים, שחל גם הוא השנה ביום השואה (5.5.1945), כתבה אנה כשלושה שבועות לפני מאסרה: "זה הקושי של ימינו אלה: זה עתה נתעוררו בנו אידיאלים, חלומות, תקוות - וכבר הם נפגעים מידי המציאות המחרידה ונהרסים עד היסוד. פלא גדול הוא שעוד לא התייאשתי מכל תקוותיי - שכן לכאורה הן אבסורדיות ואין להגשימן. אף על פי כן אני דבקה בהן, מפני שעל אף הכל עודני מאמינה כי יצר האדם טוב בליבו פנימה. אינני יכולה, גם אם הייתי רוצה, לבסס את הכל על מוות, סבל ואנדרלמוסיה. אני רואה את העולם הולך ונהפך לישימון, אני שומעת את קול הרעם המתקרב, וסופו לקטול גם אותנו. אני חשה את ייסוריהם של מיליוני בני אדם - ובכל זאת די לי לשאת את עיניי לשמיים ומייד אני חוזרת ומאמינה כי הכל יסתיים בכי טוב, כי גם רעה זאת תכלה מן הארץ, ושלום ושלווה ישובו לעולם".
ההשראה של השורדים עבורנו היא עצומה. כשאנחנו חולקים עם הניצולים הקשבה, שיתוף ותמיכה אנחנו מקבלים משמעות לחיינו אנו, תוקף לתקווה, הפיכת הזיכרון לחזון. השיחה עם מי שעבר דרך הרוע המוחלט ויכול לו מייצרת תקווה לתיקון ונותנת כוח להמשיך להיאחז בחיים.
ביום הזיכרון לשואה ולגבורה הנורא הזה אני מקווה בעבור כל אחת ואחד מאיתנו שנמשיך להאמין בטוב וניאבק למענו.
הכותבת היא מנכ"לית משותפת של"מרכז אלה - להתמודדות נפשית עם אבדן"טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו