לזכור, ולדרוש להכיר

שיחי הלילך הגדלים בר במלוא פריחתם. פרחי הצבעונים השתולים לאלפיהם פורחים. השמים בהירים, אביב בירוואן ובעונת שנה זו הר אררט נראה רחוק-קרוב במלוא יפעתו, אבל נמצא מעבר לגבול, בתחומי טורקיה, לא מושג. סמלה של ארמניה המבכה את קורבנות הג׳נוסייד שהתחולל לפני 101 שנים.

גם השנה - אמנם פחות מאשר בשנה שעברה שהייתה שנת המאה - זהו יום מיוחד לבני העם הארמני, בארמניה עצמה ובתפוצות. יום כואב, רגיש וטעון. כואב בשל הג׳נוסייד, וכואב בשל הכחשתו הנמשכת. הארמנים הם אכן קורבן פעמיים. קורבנות ההשמדה וקורבנות הכחשתה. יום הזיכרון נוכח יותר, הן בביטויו הרשמיים והן בביטוייו העממיים, אף יותר מאשר יום השואה אצלנו. בערב יום הזיכרון מגיעה ערמת הפרחים באנדרטת הזיכרון לגובה של כמה מטרים.

ביום זה, הארמנים, שלא תמיד מאוחדים, מתלכדים בכאבם ובמחאתם. ״נזכור ונדרוש״, אומרת אחת הסיסמאות. הארמנים דורשים את ההכרה בג׳נוסייד מטורקיה ומהעולם, אבל רק 26 מדינות מתוך 188 חברות באומות המאוחדות מכירות הכרה רשמית מלאה בג׳נוסייד. אחרות מכירות באמצעות הפרלמנטים שלהם. זוהי הכרה שיש בתוכה גם אמירה פוגעת: ״ אנחנו מכירים אבל לא לגמרי״ - ״איננו יכולים להרגיז את הטורקים...״. למשל גרמניה, שהייתה מעורבת ישירות בג׳נוסייד, מכירה בג׳נוסייד באמצעות הבונדסטאג ולא על ידי הקנצלרית וממשלת גרמניה.

ויש המכחישים. ישראל למרבה הצער והבושה היא הבולטת ביניהן. ישראל לא רק שאינה מכירה - היא מכישה. ״לא היה ג׳נוסייד״, הצהיר שמעון פרס בהיותו שר החוץ בשנת 2001, ומאז אין שום הצהרה רשמית האומרת אחרת. כשנשאלים הגורמים הרשמיים המוסמכים בישראל על עמדת ישראל בנושא הם משיבים לשון דיפלומטית וצבאית, דברים סתומים, כאילו מדובר בסוד צבאי. ואכן, בנוסף לתפיסה שעדיין מושלת בכיפה בישראל בדבר ייחודיותה של השואה, לישראל יש אינטרסים צבאיים ופוליטיים להכחיש שואה של עם אחר. היחסים עם טורקיה ובאחרונה אולי יותר עם אזרביג׳אן מנחים את מדיניות ישראל. ישראל היא סוחרת הנשק העיקרית עם אזרביג׳אן בעשור האחרון. על פי ההערכות, מכרה ישראל נשק בערך של כ-5 מיליארד דולר ב-4 השנים האחרונות. לפיכך, אסור להכיר בג׳נוסייד הארמני... לפיכך יש לציין באמצעות נציגים רשמיים של מדינת ישראל, את ״הג׳נוסייד בחוגאלו״, ג׳נוסייד כביכול שהמציאו האזרים, שהמקום היחידי שבו הוא מצוין, חוץ מבאזרביג׳אן וטורקיה, הוא בישראל.

השנה הג׳נוסייד עוד יותר נוכח בשל הקרבות הקשים שהתחוללו בתחילת החודש בין הארמנים לאזרים בנגורנו קרבאך. בתודעה הארמנית, המאבק היום על המובלעת הארמנית הוא המשך המאבק על עצם הקיום וההישרדות לאחר הג׳נוסייד. יש ארמנים רבים שאינם רואים את המשך ההיסטוריה הארמנית ללא נגורנו קרבאך.

נשק ישראלי קטלני במיוחד מילא תפקיד חשוב וגלוי בקרבות. זהו נשק שישראל שולחת תוך כדי ידיעה ברורה שהוא מיועד לסייע לאזרבייג'אן בניסיונותיה לחסל את המובלעת בקראבך. במספר עיתונים ישראלים תושבי קרבאך הוגדרו כ"בדלנים ארמנים" למרות שהם חיים שם מאות שנים - כנסיות ומנזרים ארמנים מהמאות הראשונות מצויים שם לרוב.

לארמנים, כאמור לעיל, נגורנו קרבאך היא שאלה קיומית והמשך המאבק להישרדות אחרי הג׳נוסייד.

הארמנים החשים קרבה גדולה לעם היהודי, וקשה להם מאוד לשאת את התנהגותה של ישראל כלפיהם. בימים האחרונים נשאלתי פעמים רבות בכאב ובתקיפות: "כיצד אתם יכולים לנהוג כך? אנחנו שני עמים שחוו ניסיון דומה ואתם התחלתם לטפח את ׳אחוות הקורבנות' דווקא עם אזרביג'אן". כשנשאל האחראי במשרד הביטחון בדבר מכירת הנשק הישראלי הוא השיב שישראל אינה עוסקת בנושא המכירות של נשק ישראלי באמצעות התקשורת, אבל דאג להדגיש ״אנחנו פועלים לפי האינטרסים של מדינת ישראל״.

יורשה לי לומר, כשאנחנו מכחישים את הג׳נוסייד הארמני, אנחנו מחללים את זכרו ואת זכר קורבנותיו.

ג׳נוסייד העם היהודי קיבל הכרה עולמית, פיצויים וגם את שמו הייחודי, ״השואה״.

לדעתי, באי הכרה בג׳נוסייד העם הארמני וחמור מכך בהכחשתו, אנו מחללים את קדושת ערך ושיוויון ערך חיי אדם באשר הוא אדם, שהוא בעיניי המשמעות של השואה והמסר שיש ללמוד ממנה. אני אומר את הדברים הקשים הללו בערב יום הזיכרון לשואה, גם אם לא מעטים בינינו אינם מוכנים לשמוע זאת. לדעתי לאף אחד, בוודאי לא לנו, אסור לחלל את זכרון הג׳נוסייד של עם אחר, כי בעשותנו זאת אנו מחללים את ערך קדושת השוויון בחיי אדם ותוך כדי כך גם מחללים את זכרון קדושת קורבנות השואה שלנו.

הכותב הוא פרופסור יאיר אורון מהאוני' הפתוחה, חוקר הג׳נוסייד הנאבק מזה כ-30 שנה למען ההכרה של ישראל והעולם בג׳נוסייד הארמני