להכיר ברצח העם הארמני

בריצתו לתקופת הכהונה הראשונה שלו כנשיא ארה"ב, התחייב ברק אובאמה להכיר ברצח העם הארמני בידי טורקיה. השבוע מציין העם הארמני את יום הזיכרון ל"פשע הגדול", כפי שהרצח ההמוני מכונה בארמנית, בפעם האחרונה בקדנציה של אובאמה. וגם השנה אובאמה הפר את הבטחתו ואיכזב שוב את העם הארמני שציפה ממנו. מתברר שפחדו המשתק של אובאמה מתגובת ארדואן חזק יותר ממחויבותו המוסרית.

אני חש מעט מבוכה כשאני מותח ביקורת על הנשיא אובאמה בנושא זה. מה לנו כי נלין עליו, בעוד ישראל טרם הכירה בפשע הזה - אשר השבוע מציינים את יום השנה ה־101 שלו - כרצח עם? נכון, ישראל אינה מעצמת על כארה"ב, אולם כמדינה יהודית, עליה לגלות רגישות יתר בנושא זה.

ישראל, כמדינה יהודית, הרואה כתפקידה להיאבק באנטישמיות, נלחמת נגד תופעת הכחשת השואה. אין שום שיקול פוליטי או מדיני שיכול להצדיק את הכחשת השואה, טוענת ישראל, בצדק.

האם במאבקנו זה ידינו נקיות? למרבה הבושה, בכך שישראל, מדינת העם היהודי, אינה מכירה רשמית ברצח העם הארמני, היא שותפה, במשתמע, למעשה הנואל של הכחשת הפשע הנורא. יש, אמנם, הבדלים רבים בין שואת היהודים לרצח העם הארמני. השואה ייחודית הן בתכנון ובתיעוש של הניסיון להשמיד את העם היהודי מתוך כוונה להכחידו והן במספר הנספים בשואה. אולם רצח מכוון של יותר ממיליון אזרחים ארמנים בידי הטורקים הוא פשע נגד האנושות, אחד הפשעים החמורים ביותר בהיסטוריה. טורקיה מתכחשת לעובדות ההיסטוריות ומשתמשת בכל הכלים הדיפלומטיים שלה נגד ההכרה בפשע ובאחריותה לו.

לישראל, כמדינה יהודית, אסור לתת יד להכחשת רצח העם הזה. לא אחת, כאשר הבעתי עמדה זו בעבר, נתקלתי בתגובות המלעיגות על הנאיביות שלי ועל חוסר הבנתי את הריאל פוליטיק. הזכירו לי את היחסים המיוחדים בין ישראל ובעלת בריתה טורקיה, ועל האינטרס המובהק של ישראל בברית אסטרטגית עם מעצמה מזרח־תיכונית. אך אותם אנשי ריאל פוליטיק דבקו בעמדתם גם כאשר ארדואן עלה לשלטון והנהיג מדיניות אנטי־ישראלית עוינת וקיצונית, בטענה שהכרה ברצח העם תחריף את העימות. עכשיו הם לבטח יזהירו מפני חבלה בהסכם הנורמליזציה הנרקם בין המדינות. מתברר שאף פעם העיתוי אינו מתאים לפוליטיקה מוסרית.

איני מזלזל באינטרסים המדיניים הכרוכים ביחסים עם טורקיה, ואני מודע לנזק לאותם יחסים, הכרוך בהכרה ברצח העם. אולם כפי שכיהודים איננו מוכנים לקבל שיש אינטרס שיצדיק מתן יד להכחשת השואה, כך אין אינטרס שיצדיק שותפות שלנו, כיהודים, בהכחשת הטבח בארמנים.

כאן המקום לציין לשבח את יוסי שריד, שהלך השנה לעולמו - הפוליטיקאי הבכיר היחיד בישראל שלא נתן ידו להכחשה הזאת, ובהיותו שר החינוך בממשלת ישראל דבק באמת, גם במחיר פגיעה ביחסי ישראל־טורקיה. בדרך כלל הייתי רחוק ת"ק פרסה מעמדותיו של שריד, אך בנושא זה הערכתי תמיד את עמדתו החריגה - הוא נהג כצדיק אחד בסדום.

הגיעה העת שנכיר ברצח העם הארמני ובאחריותה של טורקיה למעשה. עם כל החשיבות של הריאל פוליטיק, על מדינת ישראל לדבוק במוסר פוליטיק.