פרשת לה ספציה היתה אירוע נדיר, שבו התגייס העולם למען עליית יהודים, שורדי שואה, לארצם • גם שלטונות המנדט הבריטי נכנעו ללחץ • "על חוף החירות"
היו אלו שנים הזויות. פשוט קשה להאמין שכל זה קרה, אם כי טירוף השואה היה נורא כל כך ומעבר לכל דמיון, שכל התרחשות אחרת התגמדה לידו. כך למשל סיפורה של ספינת המעפילים סטרומה, שאת בואה מנעו שלטונות המנדט הבריטי ב־1942, בטענה הזויה שיהודי רומניה שעל סיפונה הם נתיני אויב (רומניה הצטרפה למעצמות הציר בראשות גרמניה הנאצית), והובילו לכך שמאות מנוסעיה טבעו בלב ים. אחר כך, בפרשת לה ספציה, ב־1946, מנעו הבריטים את כניסתם של שורדי השואה לארץ ישראל, כדי שלא תיפרץ תקרת מכסת העולים.
היישוב המאורגן בארץ גייס מאמצים רבים כדי להביא את שורדי השואה ממחנות העקורים בגרמניה ובאוסטריה. בחסות הסוכנות היהודית הוקם המוסד לעלייה ב', שהיה בעצם הארגון שעסק בהברחת יהודים מאירופה לישראל. הוא פעל בחשאיות, ובראשו עמד שאול אביגור (מאירוב).
הארגון השיג אמצעים לפעילותו. הוא רכש ספינות מעפילים, שכר את הקברניטים שהסכימו להשיט ספינות באופן בלתי חוקי ואת צוותיהם, רכש את כל הכרוך במסע בן ימים אחדים למאות רבות של נוסעים, בנה את המחנות שבהם שוכנו הנוסעים עד שאוניותיהם קיבלו אישור לצאת לדרך, ויצר קשרים בלתי פורמליים עם גורמים מקומיים באירופה, כדי לאפשר את ההעפלה. התשתית הזו הביאה את המוסד לעלייה ב' להפוך, עם קום המדינה, לארגון הביון של ישראל, "המוסד".
פרשת לה ספציה התרחשה לפני 70 שנה בצפון איטליה, והיתה אחת מאבני הדרך החשובות ביותר בסיפור ההעפלה. בראשית 1946 רכש המוסד שתי ספינות איטלקיות, והחליף את שמותיהן המקוריים בשמות שני האישים הבולטים ביותר ב"הגנה", דב הוז ואליהו גולומב.
שיירת אוטובוסים הביאה ממחנות העקורים 1,014 יהודים שביקשו לעלות לארץ. האוטובוסים היו בריטיים, ש"גויסו" לצורך המבצע על ידי חיילים יהודים ששירתו באיטליה, אשר נשלטה באותם ימים על ידי שלטון צבאי בריטי. הנוסעים הגיעו למחנה בעיר טראדטה, לא הרחק מנמל לה ספציה, ובו היו אמורים להמתין עד לשעת הכושר.
הממונה על ההעפלה מאיטליה היה יהודה ארזי. הוא עלה ארצה ב־1923 מפולין, התגייס למשטרת המנדט לפי הנחיית "ההגנה", וב־1933 מצא עצמו כקצין חוקר בפרשת רצח חיים ארלוזורוב, שקרעה את היישוב היהודי.
במהלך החקירה השתכנע כי אברהם סטבסקי הרביזיוניסט - שאנשי "ההגנה" היו משוכנעים כי רצח את ארלוזורוב - חף מפשע. מסקנתו גרמה למתח בינו ובין ראשי "ההגנה". במלחמת העולם השנייה היה מעורב בפעולות עלומות של הצבא הבריטי באירופה, ולא שכח להבריח נשק בריטי בכמויות משמעותיות לידי "ההגנה". מייד לאחר סיום המלחמה הוברח לאיטליה במדי קצין בריטי, והחל לתכנן את פעולות ההעפלה. עד קום המדינה הצליח להעלות ארצה 26 אלף איש.
הקדשה מסלבדור דאלי
לא היה אפשר להסתיר את המעפילים מעיניה של המשטרה האיטלקית. לאחר שזו הבינה במה המדובר, שוכנעו השוטרים להעביר את המעפילים לשתי האוניות, כדי שיוכלו להמתין בהן עד שייקבע מה יעלה בגורלם. הבריטים סירבו לאשר את יציאת האוניות לארץ ישראל, משום שלנוסעיהן לא היו אישורי עלייה, וכאמור הם לא היו חלק מן המכסה השנתית של העולים היהודים. הם גם ערכו פשיטה על האוניות כדי לאתר בהן ציוד בריטי "מושאל", ולא הופתעו מכך שמצאו ציוד כזה בכמות נכבדת.
בינתיים לאיש לא היה פתרון. ארגון ה"ג'וינט" סיפק אוכל ליושבי האוניות, ותושבי עיר הנמל, לה ספציה, סייעו בידו, וסעדו את דיירי שתי האוניות שבוששו לצאת לים. אם ספינת הדיג העלובה סטרומה לא העסיקה את העולם ב־1942, המתרחש בנמל האיטלקי הגיע אל מהדורות החדשות ואל כותרות העיתונים. בשלב מסוים כינו תושבי המקום את הנמל Porta di Sion ("שער ציון").
ממשלת הלייבור בבריטניה היתה צריכה להסביר כיצד היא גורמת לאנשים שעברו את התופת הנאצית להיתקע על דרגשיהם בשתי אוניות צפופות, ואינה מאפשרת להם להגיע לחוף הארצישראלי. ראשי היישוב קיימו משא ומתן ממושך עם ממשלת בריטניה, ובעיקר עם שר החוץ ארנסט בווין, שהיה הבטחה ציונית גדולה שהכזיבה מאוד. פרופ' הרולד לסקי, סוציולוג יהודי שהיה מראשי הלייבור בבריטניה, ואשר התנגד למדיניותו של בווין באשר לעתיד ארץ ישראל, היה מעורב במגעים אלה, וניסה לסייע כמיטב יכולתו.
כשהיה נדמה כי הבריטים אינם זזים מעמדתם וממשיכים לדרוש את ירידת היהודים משתי האוניות ואת חזרתם למחנות העקורים באירופה, החלו יושבי האוניות בשביתת רעב. חלקם איימו להתאבד. העיתונות העולמית סיקרה את השביתה באהדה רבה. היישוב יצא מכליו.
בערב חג הפסח באותה שנה התקיימה בארץ שביתת רעב כללית ושביתת מסחר, לאות הזדהות עם המעפילים. את ליל הסדר תש"ו עשה העולם היהודי עם המעפילים שחגגו באוניותיהם העוגנות, עם מנות שקיבלו מן הג'וינט. הפעם התחושה שהעולם לא ימנע מן היהודים להגיע ארצה התחזקה והלכה. הבריטים חשו שאינם יכולים להמשיך ולהתעקש, ובתוך עשרה ימים הסכימו להכניס את כל המעפילים לארץ ישראל, על חשבון המכסה השנתית. ההתרגשות בעולם היהודי, ולא רק בו, היתה רבה מאוד. אלפים מתושבי לה ספציה הגיעו לנמל להיפרד ונופפו לשלום ליהודים הנוסעים לארצם הבלתי מוכרת.
באונייה "דב הוז" הוטבעו חותמות בשם האונייה על גלויות שנשלחו ממנה ביום ההפלגה: השם דב הוז הופיע בהן בעברית ובאנגלית. ב־13 במאי הגיעו הספינות לנמל חיפה, ומיהרו לשוב, ריקות, לאיטליה, כדי להמשיך בתפקידן. הפרשה גרמה ליהודים במחנות העקורים לנסות ולעלות, גם הם, למרות שהעלייה היתה בלתי חוקית. 22 שנה אחר כך, במסגרת סידרת ציוריו של סלבדור דאלי, "עלייה, לידתה מחדש של ישראל", הוקדשה תמונה לפרשת לה ספציה, והיא נקראת "על חוף החירות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו