חמאס מחפש הישג ביניים

החשיפה המפתיעה של מנהרת התקיפה של חמאס בשטח מועצת אשכול היא מה שנהוג לכנות - תחושה של רגשות מעורבים. מחד גיסא, עוד הישג ראוי לשבח של כוחות הביטחון במאבק הסיזיפי האינסופי בינינו לבין ארגוני המחבלים על העליונות בשדה המערכה. מאידך גיסא, החשיפה העצימה את "כאב הראש" של קברניטינו מן ההיבט של פוטנציאל ההרס שחמאס מסוגל ועלול לגרום לנו בעיקר בדרום. מה אנו למדים מהחשיפה הזאת?

ראשית, מתברר שפסק הזמן שניתן למערכת הביטחון בנושא המנהרות הוכיח את עצמו. צה"ל, חיל ההנדסה ואנשי התעשיות הביטחוניות הצליחו למצוא את הפתרון לאיתור המנהרות המפחידות הללו שראשיהן בירכתי עזה, רפיח או חאן יונס ומוצאן בפיר הסמוך לחדרי האוכל של קיבוצי הסביבה או במגורי החיילים שבמוצב פלוני על גבול הרצועה. המכשור המתוחכם והיכולות האישיות הגבוהות של מיטב המהנדסים הולידו את כיפת הברזל התת־קרקעית. שוב הוכח שיש על מי לסמוך. מערכת המו"פ הביטחוני, שמאז קום המדינה דואגת לכך שתמיד נקדים את אויבינו בתחכום, ביכולת ובעיקר בביצוע, עשתה זאת שוב.

אלא שכמו שכיפת הברזל הקלאסית לא הניבה תוצאות של מאה אחוזי יירוטים, כך יש להאמין שכיפת הברזל התת־קרקעית לא תגיע עד אחרונת המנהרות, ודאי שלא עד להפיכתה למערכת "מבצעית". על הפער הקטן שייווצר, ללא ספק, ניאלץ לגשר באמצעות כלי עבודה המוכרים לנו ממערכות הגנתיות אחרות: זהירות, ציות להוראות הצבא, לעיתים עד כדי פינוי יישובים שלמים, ואי־הסתכנות.

שנית, חשיפת המנהרה בין כיסופים לכרם שלום, כמה עשרות מטרים בתוך שטח ישראל, מעניקה תוקף לאיומים שהושמעו לאחרונה ש"חמאס איננו שוקט על שמריו". אמ"ן אמנם "יושב" על חמאס ומצביע ביעילות על ההתקדמות שהארגון מפגין בתחומי הים, היבשה והאוויר, אבל התראות אמ"ן, טובות ככל שתהיינה ויעילות כפי שתוערכנה, רק מתסכלות יותר. זאת מכיוון ששוב נתקלים הקברניטים בדילמה המפורסמת של עידן הא־סימטריות בלחימה, האומרת - להכות עתה ולמנוע את ההתעצמות או להמתין ולהסתכן בהיערכות משופרת של מחבלי חמאס? מכת מנע ישראלית בעת הזאת, כפי שתובעים כמה פוליטיקאים, עלולה להצית תבערה אזורית בעיתוי בינלאומי רגיש במיוחד. אך גם הבלגה, או הכלה בלשון הימים האלה, עלולה להיות מקח טעות שכן היא עלולה להעמידנו במצב התחלתי קשה יותר לכשתיפתח המערכה העתידית, שבוא תבוא.

שלישית, אי אפשר לנתק את חרחורי המלחמה של חמאס מהמתרחש ברצועה במישור הסוציו־אקונומי. בתום צוק איתן היתה הקהילה הבינלאומית תמימת דעים שכדי למנוע סבב אלים נוסף חובה לשקם את הרצועה. אני לא בטוח ששיקום הרצועה ימנע סבב אלים נוסף, אך לגיוס משאבים היתה יכולה להיות השפעה מרגיעה. כזכור, הוכרז אז על מגבית של 3 מיליארד יורו והסכום שגויס בפועל היה כעשירית מהיעד - מה שמסביר שהרצועה נותרה כשהיתה: מדוכדכת, מתוסכלת, עזובה ושואפת נקם.

ורביעית, האם אכן אנו עומדים בפני סבב נוסף? אינני סבור כך. חמאס עדיין מורתע. די להביט באנשיו המפטרלים ועוצרים כל מי שמנסה לאתגרו בגבול עם ישראל כדי להבין עד כמה הארגון מורתע וחושש. ולכן פתיחת חזית בימים אלו ביוזמת חמאס כמוה כמעשה התאבדות. ברם, במנעד שבין הימנעות מוחלטת מתגובה לבין פתיחת מערכה כוללת, קיימת גם האפשרות שחמאס מחפש הישג ביניים: תמונת ניצחון שתשיב לו את כבודו האבוד משלושת המבצעים האחרונים. חדירה לשטח ישראל באמצעות מנהרת תקיפה כמו זו שנחשפה בדרום, לאו דווקא במסגרת מערכה כוללת אלא כהפתעה בצהרי היום, היא הסבר המניח את הדעת למאמצי ההתעצמות וההיערכות, לאו דווקא במסגרת מערכה כוללת, לפגיעה בעורף הישראלי הבלתי פוסקים שלו.