מספרים על חתול שכבר עשה שימוש בתשע הנשמות שניתנו לו בלידה - ולא רצה למות. מה עשה? קנה כרטיס וטס לליברפול, שם הרי ידוע כי לחתולים יש עשר נשמות, בתנאי שהם מתגוררים ליד אנפילד. כל מי שצפה בליל חמישי במשחק הגומלין המדהים של ליברפול מול דורטמונד במסגרת הליגה האירופית (3:4) מאמין בסיפור החתול.
בדיוק בגלל משחקים כאלה אוהדים את ליברפול. בגלל הקהל, בגלל הסמל, בגלל הנשמה. גם בגלל תחיית המתים. כי זה בדיוק מה שקרה - ליברפול כבר היתה בעולם הבא. בפגרה.
העימות בין ליברפול לדורטמונד היה הרבה יותר מעוד קרב אירופי. גם בגלל המאמן והרבה בגלל הקהל. יורגן קלופ, מאמן ליברפול, הוא דורטמונד בהתגלמותה ואילו הקהל של שני המועדונים ממשיך לשיר ולעודד גם בפיגור, וגם אחרי שהלך לישון.
את המשחק הראשון בדורטמונד ליברפול עברה בשלום. 1:1 עם שער חוץ. מה צריך היה יותר אוהד ליברפול, כמוני, כדי להגיע לגומלין אופטימי?
אלא שמשהו השתבש. בדקה התשיעית ליברפול כבר פיגרה 2:0. ואיזה מסכנים האוהדים שרק כמה דקות קודם שרו למועדון שלא יצעד לבד. הם טעו הפעם. ליברפול צעדה לבד כי דורטמונד רצה.
באותן דקות זה נראה זוועה. אמיל האסקי, שחקן ליברפול לשעבר, ואוהד בהווה (?), כיבה את הטלוויזיה. אנחנו דווקא נשארנו כי למדנו חמש יחידות היסטוריה: ליברפול נגד אולימפיאקוס ב־2005, ליברפול נגד רומא, ליברפול נגד ווסטהאם בגמר הגביע והדובדבן ליברפול נגד מילאן בגמר המפורסם ביותר בהיסטוריה באיסטנבול, באותו ערב בלתי נשכח שבו אירע הנס הגדול ביותר מאז "הסנה הבוער ואינו אוכל" בפרשת שמות.
עד ההפסקה ליברפול לא כבשה. כדי לנצח היא זקוקה היתה לכבוש שלוש פעמים. נגד אולימפיאקוס במוקדמות ב־2005 זה בדיוק מה שהיא עשתה. ועלתה. גם בגמר ההוא באיסטנבול.
ואז באה הדקה ה־48. אוריגי צימק והכניס את אנפילד לטירוף. הנה זה מתחיל? מרקו רויס הגיב וקילקל בדקה ה־57. יש שכיבו את המקלטים, אחרים אולי ירדו למקלטים.
ואז המיתולוגיה הליברפולית החליטה לכתוב את ההמשך: בדקה ה־66 קוטיניו, כמו אותו שמיצר ב־2005, הבקיע בבעיטה חדה מחוץ לרחבה וצימק. גם אז זה היה השער השני. סאקו, הבלם הצרפתי האומלל שהיה מעורב בספיגת שלוש השערים, הישווה בנגיחה 13 דקות לסיום. למרות שדורטמונד היתה עדיפה באותן דקות, היה ברור שהשער הרביעי יהיה אדום. כי לא בכדורגל אנחנו עוסקים כי אם במיתולוגיה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו