תושבי הדרום, ולא רק הם, יצאו מבולבלים בימים האחרונים ממטח ההצהרות שניתך עליהם בתקשורת הישראלית בשאלת עתידו של חמאס. הדיווחים ידעו לספר על אודות התעצמות מואצת של הזרוע הצבאית ועל גידול במספר לוחמיה ובאיכות הטילים שברשותה, שיש בהם להפוך זרוע צבאית זו בהנהגתו של מפקדה, מוחמד דף, ל"מדינה בתוך מדינה" בחמאסטן שברצועת עזה - זרוע צבאית הפועלת לפי שיקול דעתה ומפקדיה, בלא להתחשב במנהיגים הפוליטיים או לציית להם.
מנגד, הזדרזו בכירים במערכת הביטחון לספק את השורה התחתונה, שלפיה חמאס עודנו מחויב לשמור על השקט לאורך הגבול, כפי שעשה בחודשים הארוכים שחלפו מאז צוק איתן, ופניו אינן לעימות אלא לרגיעה ולהמשך ביסוס ושרידות שלטונו ברצועה.
בשטח עצמו נמשכת המתיחות לאורך הגבול. זהו אינו גבול שקט כפי שהכרנו ברמת הגולן ערב המלחמה בסוריה, ואפילו ביחס לגבול הצפון בעשור שחלף מאז מלחמת לבנון השנייה. קווי הגבול, ויותר מכך כללי המשחק בין ישראל לבין חמאס, אינם מוגדרים ומוסכמים, ומפעם לפעם מתרחשות תקריות אלימות - בין שאלה הפגנות של פלשתינים על הגדר או ניסיונות חדירה, ולבסוף פעילות של חמאס לתחזוק המערך הצבאי של הארגון ובכלל זה רשת המנהרות, ומנגד פעילות של צה"ל על הגבול ולעיתים אף מעבר לו כנגד מערך זה.
אין ספק שלממשלת חמאס, להבדיל מצבא חמאס, אינטרס מובהק להימנע ככל האפשר מהסלמה ומהידרדרות לעימות נוסף, שהרי רצועת עזה עדיין לא התאוששה מהעימות הקודם בקיץ 2014. להבדיל מחיזבאללה בלבנון, לחמאס אין עורף קרקעי כפי שסוריה בהנהגת בשאר אל־אסד, על נמליה ושדות התעופה שלה, מהווה בעבור נסראללה ואנשיו. נהפוך הוא - מצרים של א־סיסי עוינת את חמאס ומייחלת לחיסולו אף יותר מאשר ישראל, המחשבת כל העת מהי האלטרנטיבה לארגון ואם אלטרנטיבה שכזו - כאוס ברצועה בדומיננטיות של דאעש - עדיפה לה.
הפטרוניות של חמאס הן קטאר וטורקיה, שתי מדינות סוניות מתונות העוינות את איראן ובה בעת מקיימות דיאלוג עם ישראל. הפיוס הטורקי־ישראלי
הצפוי בכל רגע גם הוא תורם להרגעת חמאס. ולבסוף, בניגוד לחיזבאללה שהשכיל לשכנע את הלבנונים ששימור עימות עם ישראל אינו מחבל בשיקומה של לבנון ובמשך חייה היומיומיים, כל פלשתיני יודע שהדרך להוציא את עזה משלולית הבוץ והביוב שבו היא שקועה עוברת בירושלים ומחייבת הידברות והבנות עם ישראל.
מנגד, חמאס אינו ארגון היררכי מסודר שלמנהיגיו שליטה מלאה על אחרון הפעילים והלוחמים. מטעמים של פוליטיקה פנים־פלשתינית הוא נאלץ להשלים עם קיומן של קבוצות נוספות, דוגמת הג'יהאד האיסלאמי, שלהן חישובים ואינטרסים משלהן. חולשה זו מזמינה צרות ומאפשרת מצב שבו יד אחת של חמאס מבקשת רגיעה והאחרת דוחפת להסלמה או לכל הפחות לשימור של מתח קבוע לאורך הגבול.
אחרי הכל, בכל שנתיים־שלוש פורץ עימות בגבול, שאיש לא צפה ושאיש לא רצה. אבל לשטח כוחות ודינמיקות משלו.
ומעבר לכל זה, אי אפשר באמת להפריד הפרדה מלאה בין רצועת עזה לבין יהודה ושומרון. מציאות שבה חמאס שומר על השקט בגבול הרצועה אבל פועל באמצעות אנשיו ביהודה ושומרון להתסיס את הרחוב, להלהיט את הרוחות ולהבעיר אש, סופה שתצית אש גם בעזה.
המדיניות של ישראל כלפי עזה צריכה להיות מאמץ משולב: מצד אחד חיזוק ההרתעה הישראלית לצד קידום כלכלי של הרצועה באופן שייצר לחץ מן הרחוב העזתי על מנהיגי חמאס לשמור על רגיעה ויציבות, אשר להן מחויבת למשל הנהגת הרשות הפלשתינית בגדה. מצד אחר, נדרשת פעולה נחושה נגד מהלכי ההתעצמות של חמאס, ובד בבד, היערכות לעימות אם יבוא באופן שיבטיח שלא יימשך 50 יום אלא יסתיים בהסדרה נוחה לישראל בתוך שעות או ימים בודדים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו