גם אובאמה יודע: הווטו האמריקני הכרחי

מה הפעם, אנחנו שואלים את עצמנו, יעלה בחכתם של ראשי הרשות הפלשתינית, בפנייתם התורנית אל מועצת הביטחון של האו"ם? ולא מפני שרגילים אנחנו לנפנף "לכל הרוחות" פניות כאלה או דומות להן, אלא בעיקר מה השתנה בסביבה הקרובה והרחוקה כאחת על מנת שהפנייה תניב פירות, לפחות מבחינת הפלשתינים. נזכיר שעיקרי הטיוטה מדברים על אי־חוקיות ההתיישבות ביו"ש ועל הפסקת הבנייה לאלתר.

הפנייה האחרונה של הפלשתינים אל מועצת הביטחון של האו"ם היתה בפברואר 2011. 14 חברות תמכו בהחלטה, שבה נאמר בין היתר כי ההתנחלויות בלתי חוקיות, ורק ארה"ב הטילה וטו. יש לזכור כי היתה זו הפעם היחידה בכל כהונתו שנשיא ארה"ב ברק אובאמה השתמש בזכות הווטו בעניין הפלשתינים.

מה השתנה מאז? ראשית, ניסיונות נוספים מצד מזכיר המדינה ג'ון קרי לא צלחו עד כה, בין שמתוך חוסר הבנה של הסוגיות המרכזיות ובין שמתוך סירוב של הפלשתינים. שנית, אובאמה עצמו אמר לפני שבועות מספר כי בתקופת כהונתו לא תקום מדינה פלשתינית. שלישית, המזרח התיכון השתנה כמעט ללא הכר. מדינות ערביות אשר גבולן והרכב האוכלוסייה שלהן מקורם בחלוקה הקולוניאליסטית של אמצע המאה הקודמת, נראות אחרת לחלוטין. המאזן בין המדינות הערביות השתנה לחלוטין. בריתות ממחוזות הדמיון נרקמות אל מול עיניהם של מדעני מדינה משתאים. ומכאן שהלכה למעשה העיסוק בעניין הפלשתיני נדחק אל העמודים האחרונים של העיתונים, אם בכלל.

האם מבחינת ישראל די בשמירת פסיביות וציפייה שהמלאכה תיעשה מאליה? ודאי שלא. אני מניח שמתקיימים מגעים בין ישראל לארה"ב, ומעבר לזה יש לזכור שאם וכאשר תעלה שוב הצעת ההחלטה של פלשתינים, הסיכוי שארה"ב תנהג כמו בעבר ותטיל וטו גבוה מאוד. מדוע? מפני שקשרים בין מדינות לא מתפרקים ביום אחד, גם אם כלפי חוץ ובדפי ההיסטוריה הדברים נראים כאילו קשר גורדי נותק זה עתה. זה נכון שבעתיים במסכת היחסים בין ישראל לבין ארה"ב.

אמנם מסכת היחסים בין ארה"ב לישראל עשירה עליות ומורדות, אך בסופו של דבר הקשר שנוצר הוא קשר של כבוד וסיוע הדדי. כך למשל, למרות דבריו של דונלד טראמפ כי ישראל תצטרך לשלם על תקציב הסיוע, ידוע כי הסיוע האמריקני הוא חלק ממערכת היחסים שבה ישראל גם תורמת בתחומים רבים לארה"ב כבת ברית.

המציאות אשר התפתחה במזרח התיכון הראתה לממשל שנדרשת סבלנות ובטח גם זהירות בניסיון ללכת על פתרון כפוי. הניסיון מעיד על מציאות מרה במה שמתרחש במרחב התיכון מאז נאומו המפורסם של אובאמה בקהיר, לפני כמעט שבע שנים. זהירותו של אובאמה גם בהכרזה כי לא יגיעו לפתרון במשך זמן כהונתו נובעת בעיקר מהבנה אשר שורשיה בסירוב המתמשך של הפלשתינים לפשרות. למעט אמירותיו חסרות ההיגיון והבלתי מבוססות של המתמודד הדמוקרטי ברני סנדרס, שיש להעביר את מרכז הכובד מתמיכה "עיוורת" בישראל לכיוון הפלשתינים, עמדתה של ארה"ב לא השתנתה באופן רדיקלי.

כל אלו מובילים לכך שאין מקום לשינוי כיוון פתאומי ולאי־הטלת וטו מצד אובאמה דווקא עכשיו.