"לא עוד!": סוף המונופול

מי שלא ראה דמעות שמחה של גר שהצטרף לעם היהודי לאחר מסע ארוך של לימודים וקיום מצוות, לא ראה שמחה מימיו.

לפני כתשע שנים הגיע שון מרפי לארץ. במהלך שהותו כאן, התגייר בבית הדין של הרב פרנק במאה שערים. חבריו התגיירו בבית הדין של הרב קרליץ מבני ברק, מגדולי ההלכה של הציבור החרדי. אך משפנו למערך הגיור הממלכתי ולמשרד הפנים, הודיעו להם, לתדהמתם, כי גיורם, אף שנעשה כהלכה, כדת וכדין, "אינו מוכר". משל אמרו להם: "רק לנו יש מונופול על כרטיס הכניסה לעם היהודי".

בפסק דינו החשוב שמשתרע על כמעט שמונים עמודים, קבע אתמול בג"ץ: "לא עוד!".

כל תשעת השופטים היו בדעה שבהיעדר הוראה מפורשת בחוק, אין לרבנות הראשית או למערך הגיור הממלכתי מונופול על הגיור.

אפילו המשנה לנשיאה, השופט רובינשטיין, שהדגיש את הצורך ב"אחידות הגיור" במסגרת ממלכתית דווקא, לא חלק על עמיתיו שבהיעדר חקיקה לא ניתן לפסול מי שהתגייר בבי"ד פרטי, אלא שביקש להשהות את השלכות פסק הדין לפרק זמן נוסף כדי לאפשר למדינה להסדיר את הגיור בחוק של הכנסת.

בפסק דינו קבע בג"ץ, ובאופן חד משמעי, שהמדינה חייבת, לא רק רשאית, להכיר לצורכי שבות בגיורו של כל אדם שמוכח כי התגייר במסגרת "קהילה יהודית מוכרת", (או כתוספת החשובה של השופט הנדל, במסגרת בית דין שבראשו עומד רב עיר או ראש ישיבת "הסדר"), וגיורו היה כן ולא נועד לשם תרמית או השגת זכויות כלכליות בלבד.

בכך ניתן לדעת בית המשפט ביטוי ראוי להכרה במגוון הקהילות בעם היהודי, לצד חסימת הדרך בפני כל "שלושה אנשים מהרחוב" שהכריזו על עצמם כ"בית דין מגייר".

במישור המשפטי, שב ומדגיש בג"ץ כי בהיעדר חוק מפורש שמסדיר את סוגית הגיור, "סמכותה השיורית" של הממשלה לעסוק בגיור אינה יכולה לשמש בסיס לפגיעה בזכויות אדם או בזכות השבות.

לצד הקביעות המשפטיות, פסק הדין הוא שיר הלל לחוק השבות ולתכליות שעמדו ביסודו.

הנשיאה נאור, שכתבה את פסק הדין העיקרי, ואליה הצטרפו כל השופטים בעניין זה, שבים ומדגישים את המובן מאליו: חוק השבות נועד להכיל ולא להדיר. להפוך את העלייה לארץ קולטת עליה ולא למכשול בפני המבקשים להצטרף לחברה הישראלית ולעם היהודי.

גילוי נאות: הכותב ייצג בעתירה זו, עם עמיתו עו"ד אלעד קפלן, את עמותת "עתים" שהצטרפה לעתירה כ"ידידת בית המשפט"