המאבק על דמותה של ישראל

פרשת החייל היורה מחברון היא נקודת שבר, קו פרשת מים, ביחסי חברה־צבא בישראל. אחריה, שום דבר כבר לא יהיה כשהיה. אם להיות אופטימיים (וקשה) - הטלטלה שעוברת כיום על צה"ל תחזיר אותו בסופו של דבר למעמד של "פרח מוגן" שהיה שמור לו עד כה; אם להיות ריאליים - אנחנו רואים היום את ימיו האחרונים של צבא בקונצנזוס, ומעתה יהיה צה"ל כמו יתר המגזרים בחברה: שסוע, מפולג, קרוע ערכית ופוליטית.

מי שסבור שהמסקנה הזאת אפוקליפטית, מנותקת מהמציאות, מוזמן לסיור ברשתות החברתיות. נכתבו בהן בשבוע החולף דברים שספק אם נכתבו בעבר: בחריפות, בהיקף ובעיקר בזהות הכותבים. לא עוד שוליים סהרוריים, משיחיים, שטופי אידיאולוגיה אמונית או פוליטית (מימין ומשמאל), אלא עמוק במיינסטרים. אנשים שבלי דעת היו שותפים השבוע לתקיעה קבוצתית של מסמרים בארון הקבורה המטאפורי של מדורת השבט האחרונה. אפשר לטעון שזאת תוצאה בלתי נמנעת של הקידמה: בעבר פעל צה"ל בתוך בועה. חיילים יצאו למשימתם, והיו חשופים רק חלקית לנעשה בחוץ; גם אם נחשפו, השפעת המפקדים עליהם היתה גדולה מהשפעת העולם האזרחי. היום, כל חייל מחובר 24/7, מושפע ומשפיע. 

בלתי אפשרי לנתק אותו מהסערות הפוליטיות, התקשורתיות, החברתיות. אם שרים או רבנים דוחקים בחיילים לחסל מחבלים, כי כך ראוי ולא משנה מה אומר הרמטכ"ל, יש מי שעלול להבין זאת כפשוטו. וכשלפעולה של החייל הבודד מצטרפת בדיעבד תנועת מחאה לאומית - זה מרד: בצבא, בסמכותו, בערכיו.

ספק אם האחוזים הניכרים בציבור שתמכו השבוע בחייל מחברון מבינים זאת. ספק אם הם עצרו רגע להפריד בין הדיון הלגיטימי, האמוציונלי, בשאלה האם צריך להרוג את הקם להורגך - התשובה מורכבת; האינטרס שלא להרוג מחבל סתם כך אינו נובע רק מהומניות אלא גם מרציונליות: למנוע חקיינים ונוקמים, ובכך לנסות ולבלום את הפיגועים - לבין עניינו הפרטי של חייל שחרג (כך התחקיר) מהוראות הפתיחה באש, וגם נימק זאת (בזמן אמת) בהסבר מנומק לחבריו. הדיון הציבורי הפך הכל לעיסה אחת דביקה וקולנית, שאותה ניצלו בציניות גורמים אידיאולוגיים וכמה פוליטיקאים חסרי אחריות, שמבחינתם הכל כשר - גם לדרוך על הרמטכ"ל - כדי לגרוף עוד כמה לייקים בפייסבוק.

 

סדר בסערה

זהו טבעם של דיונים כאלה, העובדות בהם לא חשובות. ובכל זאת, למען הסדר הטוב, ארבע נקודות שהסעירו השבוע את הציבור וכדאי לעשות בהן סדר:

1. האירוע: המחבלים תקפו מ"מ וחייל (שנפצע קל), שהגיבו היטב וניטרלו אותם. בהמשך לכך בדק המ"מ את המחבלים כדי לוודא שהם אינם חמושים ואין עליהם מטענים, הפך אותם מהבטן לגב, והרחיק מאחד מהם סכין. כאשר מגיע החייל היורה - חובש בתפקידו - הוא נשלח לתאם את פינוי החייל הפצוע לטיפול. כשמסתיים הפינוי, כעבור 11 דקות, הוא מוסר את הקסדה שלו לחייל אחר, דורך את הרובה שלו ויורה במחבל. לחייל וקצין שנזעקים בעקבות הירי, הוא מסביר שזה מה שצריך לעשות למי שדוקר חברים. הוא לא אומר אף מילה בשלב הזה על חשש ממטען חבלה.

2. התחקיר: האירוע החריג מדווח מייד למעלה, ובתוך דקות מגיע אל אלוף הפיקוד, רוני נומה, שנמצא בסיור בבקו"ם ומורה למח"ט כפיר, אל"מ גיא חזות, להגיע לשטח ולערוך תחקיר. המח"ט קובע בתחקיר שהירי בוצע בניגוד לפקודות, ומשעה מיידית את החייל. מכיוון שמדובר במקרה מוות, מתקשר המח"ט ישירות אל הפרקליט הצבאי הראשי (השניים למדו יחד במב"ל), שמבהיר כי מדובר בחשד לאירוע פלילי שמחייב חקירת מצ"ח. כל זה קורה עוד לפני שמופץ הסרטון של בצלם, ובמנותק ממנו.

3. הרצח: ללא קשר לגרסתו של החייל, שאינה זוכה לתמיכת חבריו ומפקדיו (וכאמור, שונה מדברים שאמר בזמן אמת בשטח), חובתם של החוקרים להציג בפניו את החשד הפוטנציאלי החמור ביותר שאליו עלולה להתגלגל החקירה. זה עניין משפטי, חוקי, מתחייב. בפועל, ספק אם זה יקרה, בוודאי אם נתיחת גופת המחבל תוכיח שהוא מת עוד לפני שהחייל ירה. כך ניתן יהיה להאשים אותו "רק" בשימוש לא חוקי בנשק.

4. ההודעות: שר הביטחון מקבל את פרטי התחקיר בפגישה עם הרמטכ"ל בצהריים. בשלב הזה כבר פורסם הסרטון. הם מחליטים לצאת בהודעות (וכך גם ראש הממשלה, בהמלצתם) משלוש סיבות מיידיות: למנוע גל פיגועי זעם ונקם מצד הפלשתינים; לנטרל ביקורת בינלאומית צפויה על כך שצה"ל מוציא להורג מחבלים ללא משפט; וכדי להבהיר בבית פנימה, לציבור ולצבא, שאלה אינן הנורמות של צה"ל ומדובר בחריג, שיטופל. הטענה שהיה עליהם לגבות את החייל מגוחכת; כפי שהרמטכ"ל הבהיר בעצמו, גיבוי ניתן על שגיאות, לא על חריגות.

ביום ראשון, בלהט הוויכוח הפוליטי והציבורי, נקרא הרמטכ"ל לקבינט והציג את תחקיר האירוע. הדברים ששמעו - "לא שחור ולבן אלא שחור ושחור", כהגדרת אחד המשתתפים - מיתנו את הביקורת של חלק מהשרים, אבל כבר לא יכלו להחזיר את השד לבקבוק. הנזק כבר נעשה; לא רק גופת המחבל וחירותו של החייל שכבו מדממים בסמטה בתל רומיידה. גם כבודו של צה"ל.

הלקחים מהאירוע קשים. יש הסבורים שזה חורבן הבית. שתחת גל הטרור ישראל מאבדת את ראשה ואת ערכיה. שציבור שנותן גיבוי לחייל, ולא לרמטכ"ל, סופו שיגמור באנרכיה, עם מיליציות שיפעלו כראות עיניהן. שבמלחמה הבאה לא הרמטכ"ל ייתן פקודות, אלא הרב והח"כ.

כדי למנוע את זה פועל צה"ל קודם כל בבית־פנימה: לקחי התחקיר מופצים בין כל היחידות הלוחמות ובכל הקורסים, כדי להסביר ולמנוע את האירוע הבא. במקביל, עוברים המפקדים חייל־חייל ומדברים, מתדרכים, מחנכים. הדאגה הברורה היא שעוד חיילים יושפעו, יוסתו, יתבלבלו ממה שישמעו בחוץ. לכן גם יגביר צה"ל את המעקב אחרי הפייסבוק של חייליו; בניגוד לדיסטנס המוכר, מפקדים יהיו חברים של החיילים שלהם, כדי לראות שהם לא נסחפים בזרם לא נכון, ובעיקר - לא מביאים את הזרמים האלה איתם לבסיס.

אבל הפעולות האלה לא מספיקות. כדי לשנות מגמה נדרשת אמירה מנהיגותית ברורה, גורפת, שאיננה. אמירה שתבהיר שאסור להתבלבל: לא מדובר כאן רק במאבק בטרור הפלשתיני, אלא במאבק על דמותה של מדינת ישראל ועל עתידו ושלמותו של צבאה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו