גם במלחמה יש לנהוג לפי הכללים

הקלות שבה חרצו את גורלו של החייל היורה אינה ראויה. כך גם להקת המעודדים שהתגייסו להגנתו באופן אוטומטי. אי אפשר להרשיע אדם במשפט שדה, גם לא לזכותו, בלי לשמוע תחילה את גרסתו, בלי לבדוק את כל העובדות לאשורן.

היה ויוברר, בתום ההליך המשפטי, כי החייל ירה במחבל ששכב חסר אונים - עליו לתת את הדין, תהיינה זכויותיו הרבות עד כה אשר תהיינה. במקרה זה, יש להניח, הכרעת הדין והעונש יתחשבו גם בנסיבות: בלחץ, בחשש מפני חגורת הנפץ, בעברו של היורה.

למרות הביקורת שנשמעה מפי רבים, לא מדובר בקלות דעת או בטהרנות יתר. לצד חובת ההקפדה הפורמלית על הפקודות, שהיא אבן פינה בחיי הצבא, מדובר בערכים ובעקרונות יסוד שעומדים בליבת פעולתו של צה"ל למן הקמתו (גם אם למגינת הלב, לא תמיד נשמרו בקפידה).

התמודדותה של ישראל עם הטרור היא מלחמה נמשכת. אכן, "ישראל אינה אוטופיה. ישראל מצויה בעימות מזוין קשה אל מול הפלשתינים. רשות כנגד מדינה. קולקטיב כנגד קולקטיב. ועימות מזוין זה היה כמלחמה... זו זכותה - יתר על כן: זו חובתה - של מדינה, של כל מדינה, להגן על תושביה מפני המבקשים להרע להם". כך פסק בית המשפט העליון וכך ידענו כולנו.

לצד זה, הוצב גם הרף, והוא גבוה ביותר: "ומה נשתנתה לחימת המדינה מלחימת אויביה? שזו נלחמת תוך כדי שמירת החוק, ואלה נלחמים תוך כדי הפרת החוק. עוצמתה המוסרית וצדקתה העניינית של לחימת השלטונות תלויות כל כולן בשמירתם על חוקי המדינה: בוויתור על עוצמתה זו ועל צדקתה זו של לחימתה, משרתים השלטונות את מטרות האויב. הנשק המוסרי אינו נופל בחשיבותו מכל נשק אחר, ואולי עולה עליו. ואין לך נשק מוסרי יעיל משלטון החוק. מוטב שיידע כל מי שצריך לדעת, ששלטון החוק בישראל לעולם לא ייכנע לאויב".

לפיכך, גם החשודים בגרועים שבמעשי טרור זכאים לכך שלא יירו בראשם כאשר לא נשקפת עוד סכנה לחייהם. זו חובתו של חייל ומפקד לפי הדין הבינלאומי, וזו חובתו על פי יסודות המשפט הישראלי, מכוח מהותו האנושית, היהודית והדמוקרטית. ירי במחבל – מנוול ככל שיהיה - המוטל חסר אונים על הכביש, אינו חלק מקוד הלחימה של צה"ל. לצד הכשל הפיקודי והמוסרי שכרוך בעקביו, הוא עשוי להביא את קציני צה"ל ומפקדיו גם לדין בפני בית הדין הבינ"ל לפשעי מלחמה בהאג. גם למלחמה, צודקת ככל שתהיה, יש כללים.

קצרו של דבר, וכפי שכתב השופט מישאל חשין ז"ל: "גם בהריע שופרות המלחמה, ישמיע שלטון החוק את קולו". אכן, באותם מחוזות קולו אינו כקול שופרות המלחמה וחצוצרותיה, אלא "כקול הפיקולו, זך וטהור, נבלע בהמולה", ועדיין, מדובר בקול חשוב שראוי כי יישמע ויישמר.