טראמפ והקול היהודי: צעד ראשון

בבחירות האחרונות לנשיאות, ב־6 בנובמבר 2012, השיג המועמד הרפובליקני, מיט רומני, רק 30 אחוזים מקרב קולות היהודים בארה"ב. זאת, אף על פי שיחסיו של הבית הלבן עם ישראל היו רוויי מתח ועמוסים במשברים במהלך ארבע שנות נשיאותו הראשונות של ברק אובאמה. הקהילה היהודית, למרות גישתו הלעומתית של הנשיא כלפי רה"מ בנימין נתניהו, בעיקר בנושא הישראלי־פלשתיני, לא סטתה מדפוס הצבעתה המסורתי והמושרש זה כשמונה עשורים.

נאמנות אלקטורלית בסיסית ומתמשכת זו של היהודים למועמדיה של המפלגה הדמוקרטית שיקפה בעיקרה את העובדה שמפלגה זו הפכה בהדרגה לאבן שואבת עבור המיעוטים השונים שנקלטו אל תוך שורותיה וזכו בה לבית חם ולמסלול של קידום חברתי ופוליטי. כך הפכה הקהילה היהודית לנדבך מרכזי כקואליציית המיעוטים הגדולה שכונן הנשיא פרנקלין רוזוולט בשנות ה־30 ולגורם שהוביל את מסר הפלורליזם, הליברליזם, הסובלנות והרגישות החברתית. על רקע זיקה ארוכת שנים זו של הקהילה היהודית למפלגה הדמוקרטית הרב־תרבותית, שהפכה יותר ויותר לשיקוף של כור ההיתוך האמריקני, נשאלת השאלה אם דווקא המועמד הרפובליקני הבכיר והשנוי במחלוקת, דונלד טראמפ, יצליח – אם יזכה כמובן במועמדות המפלגה - לשבור את כבלי הנאמנויות ודפוסי ההצבעה, ולגרוף פלח משמעותי מן הקול היהודי עתיר החשיבות האסטרטגית (בייחוד במדינות "הקול הנע" דוגמת פלורידה) ביום ההכרעה ב־8 בנובמבר.

במבט ראשון נראית משימתו של טראמפ עתירת מהמורות ובלתי אפשרית כמעט. שכן הערותיו הפוגעניות כלפי חלק, לפחות, מחברי קואליציית המיעוטים (ובראש ובראשונה כלפי ההיספנים), נתפסו על ידי רבים מיהודי ארה"ב כקריאת תיגר על אופייה הרב־תרבותי של ההוויה האמריקנית. גם הבטחתו הראשונית של טראמפ לנקוט עמדה נייטרלית בטיפולו העתידי בסכסוך הישראלי־פלשתיני עוררה דאגה עמוקה בקרב הקהילה ורבים ממנהיגיה.

נקל להבין, אפוא, את כובד המשימה שרבצה על כתפיו בעת שהחליט לשטוח את משנתו בכנס השנתי של השדולה הפרו־ישראלית איפא"ק בבירה האמריקנית. זאת, בייחוד לאור מתקפתה החריפה של יריבתו המיועדת למירוץ, הילארי קלינטון (שנאמה בכינוס שעות אחדות לפניו), על התבטאויותיו הן בזיקה לסוגיית מעמדם של מיעוטים בחברה האמריקנית והן בזיקה לישראל. על רקע טיעון זה, התייצב שלשום טראמפ בפני משתתפי הכנס ונענה לאתגר בדרכו הנחרצת והלוחמנית.

בניגוד לאמירות הלא שיטתיות והסותרות שהשמיע טראמפ בכל הקשור ליחסו ליהודי ארה"ב ולישראל עד כה (כולל במסיבת עיתונאים שקיים לפני נאומו, ושבה טען שעל ישראל יהיה לממן מתקציבה את כל חבילת הסיוע שתקבל מארה"ב), היווה נאומו מסכת סדורה של הבטחות ספציפיות וחד־משמעיות לתמוך בישראל בכל הקשר ומימד אפשריים. זאת, החל מהמרחב האיראני, דרך המישור הפלשתיני וכלה - כמובן - בזירת ירושלים, שאליה הבטיח להעתיק את שגרירות ארה"ב לאחר שייכנס לבית הלבן. אכן, דברים כדורבנות. ואולם דא עקא שגם מועמדים קודמים רבים למשרה הנכספת, כולל המועמד אובאמה עצמו ב־2008 (בין השאר בנאומו בכנס איפא"ק ביוני 2008), הירבו להשמיע דברי שבח והזדהות עם בעלת הברית הישראלית כאשר חיזרו בלהט אחרי קולות המצביעים היהודיים, אך לא פעם התכחשו להבטחותיהם החגיגיות והנמלצות מייד לאחר שהעתיקו את משכנם לשדרות פנסילבניה שבוושינגטון.

לכן, למרות העובדה שלראשונה יזם טראמפ מהלך אסטרטגי מקיף, שנועד לפזר את הערפל בכל הקשור לעמדותיו כלפי ישראל וכך להרגיע במיוחד את נציגי הזרם המרכזי והזרם השמרני בציבוריות היהודית (הביקורתיים במיוחד כלפי התנהלותו של ברק אובאמה, ממשלו ומורשתו במישור הישראלי, ומשוועים ממש לתמורה מדינית), מדובר בצעד ראשון בלבד במסע ארוך ומאתגר לכיבושו של פלח נכבד מן הקול היהודי.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו