יום "מעשים טובים" לכל השנה

היום הוא היום שרבים מצפים לו זה זמן רב, כך לפחות אם לשפוט על פי פרסומי הרדיו ושאר כלי המדיה. אין כוונתי לחג הפורים, אלא לחג חדש הרבה יותר בלוח השנה העברי, חג בעל שם מרגש במיוחד: יום המעשים הטובים. רעיון יפה, רק שאני תוהה בליבי - אם כל יום עושים מעשים טובים, אזי אין כלל צורך ביום מיוחד, ואם רק ביום זה עושים מעשים טובים, בניגוד לשאר הימים, אזי שמדובר ביום שבו צריך לעשות חשבון נפש ולא לחגוג.

כיוון שבכל זאת מדובר ביוזמה יפה ומבורכת, אני מנסה להתנחם בכך שמדובר למעשה ביום המשמש מנוף לעשייה החיובית של כל השנה לגבהים אחרים. זוהי הזדמנות מעולה לחשוף את עצמנו לעוצמות חיוביות ולאנרגיות מדהימות שמעניקה לנו הנתינה לאחרים. כך אומרים מביני עניין: הרבה יותר ממה שאתה נותן אתה מקבל חזרה בריבית גבוהה. אנחנו עם של נתינה וצדקה וחסד, זה חלק מהדנ"א הלאומי שלנו.

פעם שמעתי רעיון יפה מאדם חכם. כשם שיש מעשר פירות או מעשר כספים, ראוי שכל אדם יקדיש מעצמו מעשר זמן. מדובר בזמן משמעותי קבוע, במהלך היום או השבוע, שבו איני עסוק רק בעצמי כפי הרגיל, אלא ברצונותיו וצרותיו של האחר. זה קשה, מורכב, אך ממלא את האדם בשמחה צרופה, שנשארת זמן רב יותר מכל שמחה אחרת.

במסגרת חג הפורים הקרב עלינו לטובה, נצא לחגוג כולנו בשלל אירועי החג. לילדים מצפים שלל אירועים, מסכות, רעשנים, שירים וריקודים. התחפושות, כידוע, אינן זולות במיוחד לאור העובדה שמדובר ביום אחד, אך עבור שמחה של ילד, ולו ליום אחד, שווה להשקיע. משפחות מרובות ילדים יידרשו להוצאה מכובדת נוספת בסיבוב בשוק הפורים.

יום הפורים עצמו עמוס במיוחד סביב ארבע מצוות החג. מתחילים בקריאת המגילה בערב החג, שעליה חוזרים למחרת בבוקר. בתום קריאת המגילה יוצאים למבצע מורכב במיוחד שתוכנן כמה ימים מראש: מבצע משלוח מנות. אמנם קדמונים כבר פסקו שדי לו לאדם במשלוח אחד, שתי מנות מזון לאיש אחד בלבד, אך קשה למצוא אדם שמכבד את עצמו ומסתפק רק במשלוח אחד; חמישה במקרה הטוב, לפני שדיברנו על תכולת המשלוחים שמכילה בדרך כלל הרבה יותר משתי מנות המזון שעליהן דיברו חכמים.

ויש גם מצווה נוספת, מעט פחות מוכרת ולא כל כך מושכת: מתנות לאביונים. רוב אלו שזוכרים את קיומה מסתפקים בביצוע מינימליסטי של חובת המצווה: שתי מתנות כסף לשני אביונים. העלות: עשרה שקלים, פחות או יותר. כך או כך, מדובר במצווה חסרת מזל.

המנהג הקלוקל של דחיקת מתנות האביונים לתחתית סדר העדיפויות הביא את הרמב"ם להוכיח את הציבור בשבט קולמוסו: "מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו". דברים כל כך פשוטים. אך לא מדובר רק בחובה, "שאין שם שמחה גדולה ומפוארה, אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים". שמחת הבשר והיין תחלוף חיש מהר, אך מתיקות הנתינה לאחר, לחלש ולנזקק - היא באה כדי להישאר.