סוף השבוע עמד בסימן החרפה והקצנה של המאבק המתחולל בין ממסד המפלגה הרפובליקנית לבין הטוען לכתר המינוי, דונלד טראמפ. באיחור ניכר הפשילו שרוולים בכירי המפלגה ובראשם המועמד לנשיאות ב־2008, הסנאטור ג'ון מקיין, והמועמד לנשיאות ב־2012, המושל לשעבר מיט רומני, ותקפו בחריפות רבה את טראמפ ואת האיום שמועמדותו טומנת בחובה על מורשתו, ערכיו ועתידו הפוליטי של המחנה הרפובליקני.
לאחר שהניסיונות המוקדמים - והמהוססים - של בכירי המפלגה להעניק את תמיכתם ומשאביהם הארגוניים למושל פלורידה בעבר, ג'ב בוש, ולסנאטור מפלורידה בהווה, מרקו רוביו, לא צלחו, הם פועלים כעת לגיבושו של גוש חוסם, שימנע מטראמפ להשיג את מספר הנציגים הדרוש (1,237), שיאפשר לו לזכות במינוי הנכסף בוועידת המפלגה (העתידה להתכנס ביולי בקליבלנד). זאת, על ידי הפעלת לחץ על כל שלושת יריביו שנותרו במירוץ (מרקו רוביו, טד קרוז וג'ון קייסיק) להמשיך במאבקם, בתקווה שקולות המצביעים בפריימריז ימשיכו גם להבא להתפצל ביניהם באופן שימנע מטראמפ להשיג את "המינימום האולימפי". פיצול זה, כך מקווים מנהיגי המפלגה, ייצור "פקק תנועה" בדרך להיכל הספורט בקליבלנד, וכך יניח את התשתית לקיומה של ועידת מפלגה מן הסוג הישן והחביב מאז ומתמיד על בוסים מפלגתיים. בהתאם לתסריט זה, אם אכן לא יעלה בידי טראמפ להגיע לוועידה כשהמינוי מונח בכיסו, עתידה המפלגה הרפובליקנית לחזור במנהרת הזמן לעשורים הראשונים של המאה ה־20, שבהם הפכה לזירה של סחר סוסים מכוער בין קבוצות של עסקנים בכירים שכל אחד מהם שלט על גוש אחר של צירים.
אולם, דא עקא וחלום זה של ועידה, המושתתת על מיקוח ולא על הסכמה רחבה, עתיד ככל הנראה להישאר בגדר אוטופיה, בהיותו מנותק מההוויה הפוליטית של העשורים האחרונים. לא זו בלבד שעיקרון ההכרעה בפריימריז ובאסיפות המצביעים שחק בהדרגה את עוצמתם של המכונות והממסדים המפלגתיים, והעביר את ההכרעה למצביעים עצמם, אלא שגם מבחינה פורמלית צומצמו מאוד לאחרונה שולי התמרון של מרכז המפלגה. רק לפני כשנה נקבע ששבעה אחוזים בלבד מצירי הוועידה יהיו "צירי על", כלומר, נציגי הממסד המפלגתי (שגם הם יחויבו להצביע בהתאם להצבעת הרוב במדינותיהם). האפשרות שבהיעדר הכרעה בפריימריז יהיו אלה נציגי הממסד שייצרו גוש "שובר שוויון", וכך יפעלו לסיכול בחירתו של טראמפ במהלך הוועידה עצמה, היא בגדר אשליה וחלום באספמיה.
על רקע היחלשות מעמדו של הממסד הרפובליקני, אין זה מפתיע שמאמציו להטביע חותם על תהליך בחירת מועמדו הרצוי לא נשא עד כה הצלחה. נהפוך הוא, הטינה הרווחת כלפי הממסד הפוליטי והאליטה השלטת בוושינגטון, שהעניקה תשתית למירוצו לצמרת של טראמפ, מופנית כעת גם כלפי בכירי המפלגה בקרב אותו ממסד שנוא. את התוצאה ממצב דברים זה, שבו מצטיירת התנהלותם של אישים כרומני ומקיין כפטרונית ומנותקת מהלכי הרוח הרווחים בקרב אוהדי המפלגה ופעיליה הרחק מן הבירה, אפשר היה לראות עם סיום יום ההצבעה שלשום. נכון שטראמפ הגיע למקום השני בלבד בקנזס ובמיין (וזכה בניצחון בלואיזיאנה ובקנטקי), אך הקולות לא התפצלו בין שלושת יריביו באופן סימטרי, אלא הלכו ברובם לסנאטור מטקסס, טד קרוז.
התחזקותו של קרוז היא בשורת איוב עבור הממסד. זאת על רקע היותו ארכי־שמרן ונציג גבישי ומזוקק של המחנה האוונגליסטי, שמוטת השפעתו והיקף כוחו הם בהכרח מוגבלים ומתוחמים למחנה הדתי־פונדמנטליסטי. מאחר שהמערכה עתידה להתרחק בקרוב מ"רצועת התנ"ך" ולנדוד למדינות חילוניות מובהקות, הסיכוי שקרוז ימשיך בתנופתו נראה קלוש. בשבוע הבא, לאחר הפריימריז בפלורידה ובאוהיו, עתידה התמונה להתבהר ולהוכיח אם ניתן עדיין לבלום את מירוצו של טראמפ אל עבר המינוי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו