ברית האינטרסים - החבוי והגלוי

בחודשים האחרונים הולכת ומתהדקת ברית האינטרסים שבין ישראל לבין מצרים. לא רק ששתי המדינות רואות עין בעין את המתרחש באזורנו, ובעיקר את האיומים ליציבות האזורית ולביטחונן הלאומי, אלא שהן אף מתרגמות הבנה זו לשיתוף פעולה מעשי ועמוק שנועד לקדם התמודדות למול איומים אלו.

מטבע הדברים היבטים רבים בשיתוף הפעולה בין שתי המדינות אינם גלויים לעין. מדובר אחרי הכל במאבק משותף בהקצנה האיסלאמית ובשלוחותיה במרחב, דוגמת שלוחת דאעש בחצי האי סיני, האחראית לשורה של פיגוע טרור נגד יעדים מצריים אבל גם נגד יעדים ישראליים. אבל חשוב להדגיש כי בעיני ישראל ומצרים כאחת, המאבק בדאעש בסיני כרוך ואף מחייב התמודדות עם ארגון חמאס ברצועת עזה. עצם קיומה של ישות חמאסית ברצועה היא סיבה לכאב ראש מתמשך לשתי המדינות, ובהיעדר יכולת או רצון להביא למיטוטה של ישות זאת, מה שנדרש הוא פעילות מתמשכת נגד סכנותיה, בין שמדובר בסכנת חפירת מנהרות תקיפה לעבר ישראל ובין שמדובר בסכנת חפירת מנהרות להברחת נשק מן הרצועה ואליה. נשק כזה עשוי, כידוע, לשמש לא רק להתקפה על ישראל אלא גם את ארגון דאעש בסיני במלחמתו בכוחות המצריים בחצי האי.

הרוח החמה הנושבת כיום בין ירושלים לקהיר מצאה את ביטויה גם בשדרוג היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות, למשל שיגור שגריר מצרי לישראל בראשית השנה, וכן שורה של הצהרות אחראיות יותר ונעדרות התלהמות של הצמרת המצרית בכל הקשור לסכסוך שבין ישראל לבין הפלשתינים.

ועם זאת, ההתחממות ביחסים המדיניים והביטחוניים בין המדינות אינה מחלחלת עדיין אל השטח, אל הציבור המצרי, שחלקים ממנו מוסיפים להפגין, כמו באפקט פבלובי, עוינות לישראל. קשה לדעת עד כמה עוינות זו, שאליה אנו נחשפים מפעם לפעם מצד האליטה האינטלקטואלית המצרית, מייצגת באמת את הלכי הרוח ברחוב המצרי ובעיקר אצל המצרי הפשוט, שאותו מעסיקים כידוע קשיי המחיה ובעיות הכלכלה, שלפתרונן ניתנת כיום העדיפות במצרים.

צריך גם לזכור שמן השיח המצרי, אף זה של אותם חוגים העוינים את ישראל, נעלמה לחלוטין הקריאה למלחמה בישראל ואיש אף אינו מדבר על ניתוק יחסים עימה. השמירה על הסכם השלום נתפסת כאינטרס מצרי ברור ומובהק, ובעניין זה קיים קונצנזוס רחב ידיים המשותף לכלל חלקיה של החברה המצרית. הוויכוח הוא בשאלה אם להעמיק את מערכת היחסים לכדי קשרי תרבות וכלכלה, ובעניין זה מעדיפים מצרים רבים ללכת אחר הלך הרוח בעולם הערבי, שעודנו עוין את ישראל. אחרי הכל, הסכסוך הישראלי־ערבי הוא מכנה משותף נמוך שעליו אפשר להסכים בלא כל בעיה, שעה שקשה למצוא שני ערבים שיגיעו ביניהם להסכמה ולתמימות דעים על כל עניין ונושא אחר.

מכאן המחזה ההזוי של חברי הפרלמנט המצרי, אשר הצביעו בשבוע שעבר על הרחקת אחד מחבריהם, תופיק עוכאשה, בשל פגישתו עם שגריר ישראל. אחרי הכל מדובר בחבורה שאינה מייצגת דבר, ודי לחכימא להבין זאת, ושספק אם הסכסוך עם ישראל מעסיק אותה בכלל. המעניין הוא שנמצא בכל זאת חבר פרלמנט שהעז לעשות את מה שאולי בסתר ליבם רבים מחבריו היו עושים אלמלא היו חוששים מתגובת חבריהם.

אבל בשורה התחתונה, ההנהגות של שתי המדינות חולקות ראייה משותפת של האתגרים שבפניהם ניצבות שתי המדינות. ובדיעבד, ההבנות בקרב ההנהגות המדיניות והביטחוניות - חשובות לא פחות ואולי יותר מהלכי רוח חולפים, אפילו בקרב כמה מהאליטות התרבותיות והאינטלקטואליות בעולם הערבי. זהו נכס שעליו גדלים גם הדורות הבאים של המנהיגים והמפקדים במערכות המדינה והביטחון בשתי המדינות. ואגב, החליפו את השם מצרים בירדן, ומאמר זה יתאים ככפפה ליד גם לתיאור מערכת היחסים שבין ירושלים לרבת עמון.