"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

מציאות חדשה, אפס סובלנות

,עודכן

פרסומה של פרשת ההטרדה המינית האחרונה, שנפל על אנשי הצבא בכלל ועל מקורביו של בוכריס בפרט כרעם ביום בהיר, לא זיעזע את אמות הספים של כלל הציבור. לכולנו כבר נפל האסימון. בעינינו, היחידים והיחידות המרכיבים את הכלל, אין עוד אדם ש"לא מסוגל לעשות דבר כזה", ואותנו הביטוי השחוק לעייפה "לא יעלה על הדעת" ביחס למישהו הוא סתם קלישאה סאטירית. בעוון המעשה שדגל שחור מתנוסס מעליו – ניצול יחסי מרות – כבר נמצאו אשמים נבחרי ציבור, פקידים בכירים ולא בכירים, קצינים עזי נפש, אנשי תקשורת ותיאטרון, אנשי חוק ואנשי מערכת האכיפה וגם יפי נפש מטעם עצמם.

אז מה חדש? הרוח הנשית. חוסר סבלנות ואפס סובלנות לכל התייחסות שיש בה מידה של סקסיסטיות, שלא לומר מעשה. מטרידים, נמאסתם! הנשים של היום לא מוכנות עוד לשתוק, ולא מוכנות לשמוע את השטות הזאת – למה לך להילחם נגדו? זה רק יכתים אותך. והן לא חוששות שלא יקבלו אותן למקום עבודה אחר כי הן טראבל־מייקריות. והן מסרבות To let it go. אינספור פעמים הן שמעו מהחברות הקרובות והרחוקות, שכל כך דואגות להן, את המשפט "אבל אני לא מבינה למה את עוד מתעסקת בזה. זה מרעיל לך את החיים". אבל הן מסרבות לוותר. הן רוצות ש"הוא" ישלם. הן תובעות צדק.

והדרך אל הצדק ארוכה ומלאת מכשולים וכואבת. וכמו סיזיפוס יהיה עליהן לטפס את ההר עד מרומו כדי להיבעט אל התחתית, אבל הן נחושות לטפס. ואין עוד פרות קדושות. ואין עוד טאבו. ובשונה מלפני עשר או עשרים שנה,

אתה מוצא את האבות שלהן מתייצבים בחזית המאבק. הן לא מוכנות להרכין את הראש כמו שדורות של נשים, ממש עד דור האימהות שלהן, נאלצו לעשות. והן יוצאות אל המסע המפרך כי הן יודעות: הדרך כבר נפרצה. חומת המגן הגברית נסדקה.

וכבר יש לצידן חוק למניעת הטרדה מינית, שבעשור השלישי לקיומו מתחיל אט־אט להיטמע, ויש להן הגב המצולק של דורות הנשים שלחמו ולא חדלו, ויש להן קשת רחבה של אמצעי תקשורת הרעבים לסיפורים שבעבר יכולת למצוא רק על השער האחורי של "העולם הזה", ויש להן גם נשק חדש וזמין ומיידי – הרשתות החברתיות. ושם הן מקבלות הרבה תמיכה.

לעיתים אני חוששת שהן הולכות רחוק מדי. ואני יראה כי מעטות מהן תרכבנה על הגל כדי להכתים חפים מפשע. ולעיתים מתעורר געגוע לאפשרות שלא קיימת עוד, להתאהב במקום העבודה. להינשא לקצין ההוא שהיה המפקד שלך. אבל אני יודעת שהעתיד שלהן טוב יותר. נפל דבר. עלינו עוד שלב במעלה השוויון המגדרי.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר