גם עם "ווייז": אל תאבדו את הצפון

הכניסה לישראלים לשטחי A אסורה על פי חוק. גורמי מודיעין מוסמכים מספרים כי מחנה קלנדיה הנמצא בשטח A הוא אחד האזורים המסוכנים ביותר ביו"ש. מתגוררים בו אנשי טרור רבים והוא משופע באמצעי לחימה. שני החיילים שהתברברו בדרך, נקלעו למחנה שלא מרצונם, העמידו את צה"ל על הרגליים וחולצו מהמחנה בעור שיניהם - מצאו את האשמה באפליקציית הניווט המוצלחת מאוד ווייז. הזיכרון הכואב של הלינץ' ברמאללה מאוקטובר 2000 צרוב אצל מי שמצוי באירועי ביטחון שהשאירו חותם באכזריותם. ההבדל בין שני האירועים אינו רק בתוצאה, אז לא היתה אפליקציית ניווט להטיל בה את האשמה.

עשרות ואולי מאות מתברברים בכל יום בכבישי ישראל ומאשימים אפליקציה במחדל. חלק מהם מגיעים שלא מרצונם למקומות מסוכנים או לדרכים פתלתלות, המחייבות ביצוע עבירת תנועה כדי לחזור למקום האחרון שבו אפשר "לחשב מסלול מחדש". זו לא אפליקציית ניווט שהטעתה אותם, זה חוסר המודעות ליכולות המוגבלות של כל אפליקציית ניווט, זה קיבעון המבט במסך במקום להסתכל על הסביבה ועל השילוט, זה הביטחון המלא שאנחנו נותנים באמצעים טכנולוגיים במקום לסמוך על שיקול הדעת שלנו. אפליקציות הניווט הדיגיטליות, כולל אלה התלת־ממדיות, יודעות להביא אותנו למחוז חפצנו בדרך הקצרה או המהירה, עם או בלי כביש אגרה. אך לאפליקציות האלה אין מרכיבי ביטחון, אין חוש ריח, אין תחושת שינוי של הסביבה, וגם לא חוש שישי.

הטכנולוגיה מפתה אותנו להיות מכורים לאפליקציות ולגאדג'טים. הרצון להיות מדויקים יותר מהאפיפיור הדביק אותנו לעולם ה־GPS. לימודי ניווט, הבנה וניתוח של השטח על גבי מפה ותצלומי אוויר (אורתופוטו) הפכו להיות נחלת מעטים מדי. המצפן משמש היום יותר אמצעי להסברה וגימיק על כיוון פוליטי, בעוד הוא בעצם נועד להצביע על הצפון ולאפשר למשתמשים בו לתכנן את דרכם במינימום טעויות. מעט מדי מאיתנו מצליחים ליהנות מהנוף הנשקף מהחלון. המסך הצבעוני משכר אותנו ואנחנו נהיים תלותיים בו עד אובדן חושים.

מדברים אצלנו לאחרונה לא מעט על הדגשים ועל לימודי ליבה במערכות החינוך השונות. כמעט בכל יום אנחנו מוצפים רעיונות נהדרים שרובם מלווים בתמיכה טכנולוגית - לימוד באמצעות מחשב, קריאת ספרים באינטרנט, מבחנים מקוונים ועוד. את הכרת הארץ אנחנו לומדים באמצעות גוגל, ובטיולים שנתיים בחלק מבתי הספר לא יורדים מהאוטובוס המאובזר במיטב המסכים הצבעוניים. לחלק לא קטן מילדינו המפגש הראשון עם הליכה ממושכת על אדמת ארצנו האהובה הוא בצבא. רובם נפגשו עם תולעת אמיתית רק בלילה בשק שינה. אם כך הם הדברים, אני לא מתפלא שאנחנו מאשימים אפליקציה בכניסה למחנה קלנדיה, ממש כשם שמחר נתפלא שהילד שלנו נכשל במבחן במתמטיקה כי לא הכיר את לוח הכפל, והסוללה, לא עלינו, התרוקנה.

הצבא הוא כור היתוך חברתי, אך גם בו מוטמע השעבוד הטכנולוגי יותר ויותר. אם חפצי חיים אנחנו, מן הראוי כי בד בבד עם האקזיט שכל אחד מאיתנו מדמיין לעצמו, נחזור לחדד את כל אותם המרכיבים שמאפשרים לנו לקבל החלטות בשיקול דעת אנושי, ולא טכנולוגי מתכתי.