הדחיפות והתכיפות שבהן מבשרת אנקרה כי קרוב חידוש היחסים הנורמליים עם ישראל מעידות על המצוקה המדינית שבה כלא רג'פ טאיפ ארדואן את ארצו. זו תמיד ידיעה טובה, הן אם תוכנה משקף מציאות כה שונה מהנימה העוינת שהחדיר לדו־שיח בין שתי המדינות מאז פרשת ספינת המרמרה, הן אם היא מוקדמת מדי אבל מעצימה את הרושם כי שחר של הצלחה חשובה מפציע לישראל.
יחסים תקינים עם טורקיה הם אינטרס ישראלי מובהק. דוד בן־גוריון ביקש לפרוץ את המצור ההדוק של מדינות ערב על ישראל בפיתוח יחסים עם איראן, טורקיה ואתיופיה, כדי לבוא בעורפן של מצרים וסוריה ולבנון. עתה תמונת המצב הגיאוגרפי שונה במהותה (הסכמי השלום עם מצרים וירדן וההבנות עם סעודיה). אך המהלך הישראלי שמוביל בנימין נתניהו דומה למדיניות "הצמיגים" (כך כונתה בימי בן־גוריון) וייתכן שיישא פרי מדיני בקרוב.
עם זאת, סביר להניח כי היחסים עם טורקיה לא ימריאו מייד לשיא שיתוף הפעולה שידעו כאשר השלטון בארץ העות'מאנים התנהל על פי חוקת אביה המודרני, אטאטורק. חידושם ייצור גם צליל צורם ביחסים עם רוסיה ומצרים, ששתיהן יריבות קשות למשטר באנקרה בגלל קרבתו לאחים המוסלמים, ומכאן לחמאס. אך מבחינת ישראל אלה הן "צרות של עשירים".
רק שיש מקום להיזהר מן האופטימיזם הלוהט של טורקיה, בבחינת "החיפזון מן השטן". ארדואן מייחל לגז שתפיק ישראל, אבל לצורך הנפקתו אליו נחוץ להאריך את הצינור בהשקעה יקרה מאוד, וארדואן מקווה להשקעה ישראלית או בינלאומית. צריך להיזהר, בעיקר מפני שההפכפכנות אשר הפגין ביחסיו עם ירושלים עלולה לחדש את החרם. ברגע שבו יתפייס עם הרוסים הוא עלול להעדיף את הגז שלהם. השקעה בצינור תגביר את התלות הישראלית בטורקיה, לא להפך.
העיקר קשור בעזה. על טורקיה לחדול מלשמש פונדק אירוח למטה הטרור של חמאס. נחוץ שתוכיח את נכונותה לשים לכך קץ. עליה גם לחדול מללחוץ על ישראל להעמיד לשלטון הטרור בעזה נמל עצמאי בים התיכון. השגריר לשעבר פיני אביבי הזכיר אתמול כי רעיון זה היה מקובל בתחילת המאה ה־21 בתנאים מגבילים. ייתכן, מומלץ, אבל זה לא עניינה הבלעדי של אנקרה.
גורמים בינלאומיים רוצים לזכות בהכרת התודה לצעד כזה, שהוא בעייתי בפני עצמו? ישראל מעדיפה למסור את הכרת התודה העזתית למצרים או לארה"ב. אולי גם לטורקיה. אך לא באורח בלעדי. רצוי להתקדם. נחוץ להתקדם. אבל כמו בשדה מוקשים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו