בחירות באיראן - הצגה שכזו

הרבה דיו נשפך ועוד יישפך על הבחירות שהתקיימו באיראן שלשום ל־290 מושבי המג'לס (הפרלמנט), המפקח על פעילות הנשיא והממשלה, ול־88 חברי "מועצת המומחים", גוף העתיד לבחור את המנהיג הבא של איראן.

הבחירות היו לכאורה חגיגה לדמוקרטיה. עשרות מיליוני איראנים, שרבים מהם רוצים בכל ליבם במהפכה חדשה שתחליף את "המהפכה האיסלאמית" אשר הרסה כל חלקה טובה בארצם, נהרו לכ־53 אלף קלפיות ברחבי המדינה כדי להביע תמיכה במועמדים מתונים השייכים למחנה הרפורמה בהנהגת הנשיא רוחאני. ואכן, מתוך התוצאות הראשוניות, לאחר שבוודאי "תוקנו" פה ושם כמקובל באיראן מאז ומתמיד, עולה כי רוחאני ושותפו להנהגת מחנה הרפורמות, אכבר האשמי רפסנג'אני, זכו להישגים נאים וייהנו מפרלמנט נוח הרבה יותר מקודמו.

אבל מותר לפקפק במשמעות של חגיגה זו לדמוקרטיה, וודאי שצריך לתהות אם תוצאות הבחירות - אפילו אם מדובר בהישג משמעותי לרוחאני ולמחנה הרפורמות שבראשו הוא עומד - ישנו בכלל את התנהלותה של טהרן בזירה האזורית וכלפי ישראל. יתרה מזו, יש לשאול אם תוצאות אלו מבשרות את תחילתה של הספירה לאחור לקראת קץ משטר האייתוללות. לכך התשובה היא שלילית.

אחרי הכל, בחגיגה הדמוקרטית בטהרן לא הורשו להשתתף אלפי מועמדים המבקשים שינוי אמיתי. אפילו נכדו של האייתוללה חומייני, מנהיג המהפכה, נפסל מלהשתתף בבחירות בטענה שאינו מחויב דיו לערכי המהפכה ולעקרונות הדתיים שעומדים בבסיס המשטר. משמע, מי שנבחר - אפילו הוא מחויב לרפורמה ולשינוי, הוא בשר מבשרה של המהפכה האיסלאמית, ובוודאי שאינו נושא פניו למיטוטה אלא לכל היותר להכנסת שיפורים נדרשים בה. לבד מכך, אנשי משמרות המהפכה, השולטים במערכות הצבא והביטחון, רואים עצמם מחויבים לשמור על רוח המהפכה, ואם יחושו שרוחאני מאיים עליה או אף על מעמדם שלהם, הם עלולים לצאת נגדו ולנסות להפילו.

מעבר לכך חשוב להבין כי באיראן מתקיימת זה מכבר חלוקת עבודה ברורה בין המנהיג העליון עלי חמינאי ואנשיו, אנשי משמרות המהפכה, לבין רוחאני ואנשיו. המחנה הרפורמיסטי בהנהגת רוחאני מנסה לחולל רפורמות מתונות מבית ולשפר את תדמיתה של איראן כלפי חוץ, כדי לשפר את המצב הכלכלי במדינה ולהעלות את רמת החיים של תושביה. רוחאני אחראי אפוא לדיבורים ולתדמית, ואילו חמינאי ואנשי משמרות המהפכה אחראים למעשים וממשיכים להוביל את מדיניותה של איראן באזור, במפרץ הפרסי, בעיראק ובסוריה, וגם למול ישראל.

וכך, בשבוע שעבר, בעת שבאיראן ספרו את השעות האחרונות לקראת פתיחת הקלפיות, הגיע שר ההגנה האיראני חוסיין דגאן לביקור במוסקבה והגיש למארחיו הרוסים בקשות לרכש נשק בהיקף של כ־8 מיליארד דולר, הכוללות, בין השאר, אספקת מטוסי קרב וטנקים מתקדמים, וכן מערכות הגנה אווירית מדגם S-400, פאר היצירה הרוסית שכמותה הציבו הרוסים בסוריה לאחרונה.

ביקור זה מצטרף לביקור היסטורי שקיים בחודש נובמבר האחרון נשיא רוסיה ולדימיר פוטין בטהרן. פוטין, שהתקבל על ידי מארחיו בכבוד מלכים, סיכם עימם על אספקה של מערכות טילים מתקדמות שהרוסים הקפיאו במשך תקופה ארוכה. ביטוי לשותפות אסטרטגית זו בין רוסיה לאיראן מצוי בסוריה, שבה הן פועלות במשותף זה כחצי שנה כדי להבטיח את שלטונו של בשאר אל־אסד. מפקד כוח קודס של משמרות המהפכה, קאסם סולימאני, הוא אשר רקח בפגישה עם פוטין במוסקבה בקיץ האחרון את פרטיה של פעילות זו.

המסקנה מכל זה היא, אפוא, שגם אם באיראן מתחילים לחוש את זרמי העומק המבשרים שינוי היסטורי, הרי בשנים הקרובות יישארו אלו מתחת לפני הקרקע. ואילו בשטח עצמו, ובוודאי בכל האמור בהתנהלות האיראנית באזורנו הקרוב, בין שבסוריה ובין שבלבנון ובעזה - יוסיפו אנשי משמרות המהפכה לתת את הטון.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו