לאחרונה זומנו נציגי התקשורת הזרה לדיון בוועדת המשנה של ועדת החוץ והביטחון בכנסת על ידי נציגי האופוזיציה. הסיקור התקשורתי המעוות של ישראל בתקשורת הבינלאומית מהווה בעיה שנוגעת לישראלים רבים מכל הקשת הפוליטית, ולכן אין להתפלא על צעד זה. הולכת וגוברת התחושה כי חלק מכלי התקשורת הזרים עבר מסתם סיקור לא אוהד של ישראל לאקטיביזם נגדה, ואין מדובר כאן רק בהבאת "דברי הצד השני, הפלשתיני" אלא על עיוות המציאות.
הדוגמאות רבות: אי ציון הסיבות לכך שישראל תוקפת את עזה, אי אזכור שיגור הטילים על ידי חמאס ושימוש באזרחים כמגן אנושי, או מדוע הצבא ירה בפלשתינים שבאו לבצע פיגוע, התעלמות מההסתה בערוצים הרשמיים של הרשות, מהתמיכה במעורבים בטרור או משימוש בכספי הסיוע האירופיים והאמריקניים לתמיכה במשפחות הטרוריסטים. כל אלו הם בגדר סילוף המציאות, זלזול באמת ובאתיקה העיתונאית.
הצגת הצד הפלשתיני כקורבן תמים שרק מחפש צדק וזכות להגדרה עצמית היא עיוות המתרחש. לגבי מרבית כלי התקשורת הזרים החלוקה ברורה: ישראל הצד הרע, הפלשתינים הצד הטוב, וידיעות שלא תומכות בחלוקת תפקידים זו אינן הופכות לכתבה עיתונאית, כפי שהעיד לאחרונה עורך ב־אי.פי ש"יצא מהארון".
התקשורת הזרה השיגה את העוינות כלפיה ביושר. הכתבים הזרים היושבים בישראל נהנים מכל העולמות. הם גרים במדינה מערבית, יכולים לנסוע כ־20 דקות לתוך יהודה ושומרון, להביא כתבה על אירוע אלים או על כפר פלשתיני הסובל מ"עוולות הכיבוש" ולחזור לפאב השכונתי בערב בירושלים. במרבית המדינות שבהן קיימים קונפליקטים אלימים הדבר לא אפשרי. זאת ועוד, עיוות המציאות בתקשורת הזרה לא זכה כמעט לתגובה של ישראל, שהמשיכה לשתף פעולה עם הכתבים הזרים גם כשהוכח כי הסיקור מוטה. קשה לטעון כי כתבים אלה לא ניצלו את חופש הפעולה המוחלט שניתן להם.
במאמר מערכת של עיתון "הארץ" הוצג לאחרונה זימון הכתבים לכנסת כדבר חריג, אולם מחקר שערכנו ובו בדקנו אילו צעדים מדינות נוקטות כדי להתמודד עם סיקור בעייתי הראה כי בהשוואה למדינות אלה, ישראל מתנהגת בכפפות של משי כלפי הכתבים הזרים. מדינות רבות, ובהן גם מדינות דמוקרטיות, מאיימות ותובעות כתבים זרים בבתי משפט, מונעות מהם גישה לאזורי הקונפליקט ושוללות תעודות עיתונאיות. הטענה שהופיעה במאמר מערכת זה, שלפיה לסיקור השפעה דלה על תפיסת המציאות, היא חטא לאמת. התקשורת היא הצינור היחיד עבור קהלים רבים בעולם ללמוד על המתרחש בקונפליקט, ומחקרים רבים הראו שכאשר קיימת תלות כזו הקהל מאמץ את הפרשנות שמציעה התקשורת. במקביל, הוכח שוב ושוב כי היקף הסיקור של הקונפליקט הישראלי־ערבי, בהשוואה לקונפליקטים אחרים, איבד מזמן כל פרופורציה.
הצעד שנקטה הוועדה מראה כי ישראל מתעוררת ומבינה שחייבים ליזום שינוי במערכת היחסים עם התקשורת העולמית. אך דיונים כאלה לא משנים באופן ניכר מציאות. בדיוק כפי שקרה עם שאר הדיונים שהיו לאחרונה בכנסת באשר לדפוסי התמודדות של ישראל עם הקריאות לחרם עליה, לדיונים אלה ניגשים הגופים הממשלתיים ללא הוכחות מחקריות לטענות לסיקור מעוות, ללא חשיבה אסטרטגית וללא שימוש בידע האקדמי־מחקרי שקיים בנושא או בניסיון המצטבר של מדינות אחרות. דיונים אלה משמשים בעיקר להוצאת קיטור והכל חוזר לסורו לאחר הדיון.
כדי לשנות את מערכת היחסים על ישראל להקים גוף עצמאי אשר יעקוב בצורה סיסטמית אחרי דפוסי הסיקור של המדיה הזרה, ישווה בין דפוסי הסיקור של הקונפליקט הישראלי־פלשתיני לקונפליקטים א־סימטריים אחרים, יישען על המחקר העולמי העוסק בניטור מדיה ובעיקר ישתף פעולה עם החברה האזרחית. ועדיף שעה אחת קודם.
הכותב הוא מרצה לתקשורת, ראש מכון קומפר לחקר האנטישמיות באונ' חיפה ויו"ר קרן אייסף ישראל
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו