הרמטכ"ל גדי איזנקוט הגיש תבשיל מילולי אפוי למחצה בנאומו לפני תלמידי תיכון. הוא לא הבין כראוי ולא פירש כיאות את האמירה כי "הקם להורגך - השכם להורגו", ופסל אותה במחי יד בלי לרדת לעומק משמעותה. החרו־החזיקו אחריו קצינים במילואים, שתגובתם רדודה.
ודאי שצה"ל חייב לאמץ את הכלל היהודי, שהוא תמצית הזכות להגנה עצמית. אילו הרחיק הרמטכ"ל גם לדעת חכמים כי "סוף מעשה במחשבה תחילה", היה איזנקוט מתבטא לערך כך:
הכלל הזה הוא היסוד להתנהגות חיילי צה"ל בנקודות החיכוך עם הטרור הפלשתיני. ברור שכל אדם הקרב אל לוחם ישראלי עם סכין שלופה או רץ לעברו עם כלי מתכת, שמתגלה לאחר מכן כמספריים - חייב להיירות מייד, תחילה לעבר רגליו. כך גם נוהגים בצה"ל. עם כל הרצון הכן לצמצם את שיעור הנפגעים גם בקרב הפלשתינים - הוראות הפתיחה באש הן ש"אם יש ספק - אין ספק". חייל החש כי חייו בסכנה, יגן עליהם לפני שייעצר לעמוד ברגע קריטי לקיומו על כוונתו של הפלשתיני המתרוצץ עם סכין ביד.
זה היסוד, ורק עליו - ובתנאי שהוא מתקיים - ברור שהלוחם הישראלי נדרש לשיקול דעת, ולא לפתוח באש כאשר לא נשקפת סכנה ממשית לחייו. אם לנוחותו של הרמטכ"ל מדובר בנערה צעירה החשופה מול חייל ממוגן - אסור לירות בה, ממש כפי שאין לפגוע במחבל שנכנע או שוכב כבר חבול ואזוק.
איזנקוט הציג את הישראלי היפה, וזה נכון וחשוב הן כלפי המתגייסים לעתיד בארץ והן לנוכח הזדון הקונה לו אחיזה במערב. אך ביסוד הדברים היה עליו לומר כי מה שהוא מצדד בו - וזה ריסון עצמי נאות - מתקיים כבר עתה בשטח; שהוא בא להציג את הנורמה הקיימת, ולא לקבוע רף חדש. במילים אחרות, שהמוסר כבר פה. לא צריך להמציאו מחדש.
אך כשאיזנקוט מדגיש את הצורך בכך - וזה ראוי מאוד - בלי לומר שהדברים מתבצעים, מתעורר רושם ברור כי הוא מעניק בלי מחשבה תחילה רוח גבית לדברי הבלע של שרת החוץ השבדית. אנשי הזדון ייתלו בחלק מדבריו, וייהנו מהיעדר מה שמובן לחייל אך נעדר מדברי מפקדו העליון.
משה (בוגי) יעלון היה מיטיב לעשות בהוסיפו להגנתו הראויה על איזנקוט גם כמה הערות שוליים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו